בא לי להתפרק, לרוץ ממש ממש מהר, ספרינט ארוך בדרך ישרה לחלוטין וסלולה,

אבל אני מרגישה כאילו הברכיים שלי קשורות, כאילו מישהו הורה עלי לעשות צעדים קטנים קטנים, ואם אנסה לחרוג מהמרחק המותר בין צעד לצעד- אענש בנפילה מביכה ונסיון מביך יותר לקום ולעמוד על שתי הרגליים.

- - -

שרית התקשרה, וקטעה לי את חוט המחשבה,

ושלא תחשבו שזה רע, כי היה משעשע ועכשיו אני עצבנית טיפה פחות.

משהו מסויים מרגיז אותי ומשפיע עלי יותר מדי, וזה לא טוב. הבעיה היא שאין לי מושג איך להפסיק להתעמק בזה.

יש לי רעיון, אבל יהיה לי קשה וחבל לקבל את זה, כי זה יכלול איבוד אדם יקר.

אז אני אמשיך לחשוב על זה עוד קצת, עד שיבוא הקש שישבור את גב הגמל האקסקלוסיבי, כמו שאומרים.

עכשיו אלך לראות עקרות בית נואשות,

ולמען האמת כלל לא אכפת לי שהפוסט הזה מבוזבז לחלוטין.

בלוג שלי, give me a break.

כן, אני יודעת שאין לכם מה להגיב לזה, אל תתנצלו, אתם יכולים לא להגיב, לא אכעס =)

עד הפוסט הבא, בו מקווה שיהיה לי משהו ראוי יותר לתגובות.

טום, לינט,

היר איי קאם.