מגיע לי יותר

הקלות שבה עובר הזמן כשבוהים במסך...

ראיתי שני סרטים אמריקאים ברצף, אחד בפעם הראשונה ואחד בפעם המי-יודע-כמה...

כל-כך קל להישאב למציאות שלא קיימת או לשקוע בצרות של אנשים שמישהו בכלל כתב..

והכל נגמר כל-כך יפה, בנשיקה לוהטת ושיר חדש בלב.

ואת יושבת מול הטלויזיה, באותם בגדים כבר 3 ימים בערך מגוונת עם הליכה קטנה למטבח או למחשב.

ספר הפנים פתוח כאילו משהו ישתנה בו בשעות האלה של הלילה. 

אנשים נורמלים ישנים עכשיו וגם אם הם לא, אז הם לא ישבו כמוך מול המחשב, יפשפשו בזכרונות שלהם או של אנשים אחרים.

את מפחדת להיכנס למיטה באור כבוי ולהתמסר למחשבות שרצות שם, סוגרת אותן מאחורי וילון כל הלילה וישנה כל היום. 

יצאת עכשיו לחים חדשים, החיים האמיתיים כמו שהרבה אנשים קוראים להם. אחרי 3 שנים של מסגרות שונות את צריכה עכשיו לבנות את המסגרת לעצמך ואת לא מוכנה לקחת את הצעד. 

כל-כך הרבה שעות ביום את מול מחשב אבל את לא מצליחה להקדיש חצי שעה ללימודי תיאוריה כדי שיהיה לך רישיון, סוף סוף בגיל 22.

כל-כך הרבה שעות ביום את צמודה לסמארטפון המנוון שלך אבל לא מרימה טלפונים לאנשים שאולי ישמחו לדבר איתך.

כל-כך הרבה שעות ביום את בבית ולא מסוגלת לצאת לחפש עבודה.

זהו, את כבר לא בצבא. אף אחד לא ידאג לך למשכורת כל ראשון לחודש, ואף אחד לא ישלם לך על תרופות והפניות ונסיעות. 

4 לפנות בוקר, כל הרחוב שקט, ואת תצאי עכשיו לעשן סיגריה, תרעדי מקור ותיהני מכל שניה.

הבלוג הזה, ישרא-בלוג הזה. המעגל שאת נמאת בו On-Off כבר 9 שנים

כל-כך הרבה מילים נכתבו בכל-כך הרבה לילות כאלה, זה תמיד חוזר לאותה נקודה, עם תפאורה קצת שונה

ותמיד בלי אף אחד שיקרא...

ואיכשהו זה מרגיש נכון לחזור לכאן אחרי שנתיים בלי פוסט אחד, לאמן את שריר הכתיבה קצת יותר, ולהתאמץ להוציא כאן משהו אמיתי.

לילה טוב