לעתים לא נדירות בכלל אני חוזרת אחורה בזמן ועולה בי שוב הפלאשבק שבו הודיעו לי שאת חולה. הייתי פשוט בהלם.. אני זוכרת שהיא פשוט סיפרה לנו כמה דברים על זה ואז היא הנחיתה את הידיעה המכה. אחר כך כולם חזרו לשגרה, אבל אני לא יכלתי, כי אני מכירה אותך. פשוט יצאתי מהחדר ופרציתי בבכי...

בערב החג הזה, של סוכות, סוכות א', הודיעו לי שהמצב שלך אנוש. קראתי בתהלים למען רפואתך.. אנשים התפללו. אמרתי לעצמי שאסור, אבל אסור בשום פנים ואופן לאבד את התקווה ואת האמונה.. לא משנה מה!

והיום... הודיעו לי שאת כבר אינך. שאתמול עזבת את כולם.

חבל שלא יצא לנו לשמור על קשר אחרי שעברתי דירה..

אני זוכרת שהיינו נפגשים המון.. תמיד היינו באים אליכם ואתם אלינו. אפילו ליום ההולדת של אחותי הגיעה הבת דודה שלך!! 

אני זוכרת שמתישהו כשבאתי אלייך, והייתי אצלך בחדר התחלנו לדבר על קטנטנות, כי זאת הייתה אחת התוכניות הכי אהובה עלינו. ואמרת לי שאת רוצה להיות בלונדינית כמו אנה מהעונה החמישית.. ושמענו שירים של הסדרה.

כשאני ואחותי היינו קטנות ואמא שלנו הייתה יוצאת מוקדם לעבודה, אמא שלכם הייתה עושה לנו קוקו לבית הספר כי לא ידענו אז איך עושים..

היינו בקשר כלכך טוב.. גם אנחנו וגם שאר המשפחה שלנו. קשה לי פתאום לדמיין ולחשוב איך כל המשפחה שלך שבורה וממוטטת. זה בלתי ניתן לעיכול כל הסיפור הזה!!!

למה, למה מחלת הסרטן הארורה הזאת קיימת בכלל? אם בכלל מחלות כמובן. זאת מחלה פשוט נוראית.. שלפעמים היא גורמת לאנשים לאבד את התקווה ואת האמונה באופן אוטומטי ולהיות פסימיים, במקום להלחם.

פשוט מחלה ארורה ומקוללת. הלוואיי ולא הייתה קיימת מעולם!

אז זהו, עכשיו אפשר לומר שזה אוטוטו קורה.. יום רביעי היה היום האחרון שלי בבסיס וכבר מחר אני מתחפששת. כמעט חודש אחרי החפשש- משוחררת!

הפחד מתחיל כבר עכשיו.. והתחושה כל כך מוזרה. לא נתפס כל העניין הזה שאני לא חוזרת יותר לבסיס.. שאני בבית לתמיד. והדבר שקשה פתאום להתמודד איתו (עם כמה שזה נשמע אבסורד) הוא הנושא של היציאה לאזרחות.

בנוסף אם עוד נתעלם מהעובדה שבמשך שנתיים כמעט אני כבר לא אזרחית, נתייחס לעובדה שאני  לא יוצאת לאזרחות בתור תלמידת בית ספר או משהו כזה. אני יוצאת לאזרחות בתור נערה בת פאקינג 20 שכבר יש לה חובות וזכויות שונות בתור אזרחית במדינת ישראל. מישהי שצריכה לדאוג לעצמה!

עם כמה שרציתי להשתחרר, כי באמת שהחודשים אחרונים בצהל כבר היו לי קשים עד תסכול, תמיייייד ידעתי שהיציאה לאזרחות ככה בבת אחת היא מפחידה.

אני מפחדת להתאקלם אחרי הרבה זמן לחיי האזרחות, אני מפחדת שיהיה קשה מדי.. יותר ממה שאמור להיות, אני מפחדת שיהיו לי פתאום מחשבות שאולי עדיף להיות חיילת (למרות שזה יקרה רק במצב חמור ומדאיג ביותר).

אוקיי.. אז מרגע גזירת החוגר- מה בדיוק הולך לקרות בחיי? אני צריכה לדאוג לכל כך הרבה דברים. אני צריכה להתחיל להתמודד עם כאב לב קל מהצבא..עם געגועים, לחזק את עצמי, לחזור לצאת לעתים יותר קרובות ולהכיר אנשים נוספים, להתחיל לשפר חלק מהבגרויות עד שאהיה מרוצה לגמרי, למצוא עבודה זמנית ותוך כדי להחליט מה אני רוצה ללמוד... שזה הדבר שהכי מדאיג אותי והכי חשוב לי! ומשם כבר להתחיל לתת את כל כולי.. אבל הפעם באמת להשקיע את כל המאה אחוז שיש בי.. אפילו יותר!!!

אני מפחדת מהחיים האמיתיים.

מקווה לחזור לעצמי בקרוב.. ובנוסף גם להנות מהאזרחות!