אני כל כך כואבת, מתוסכלת, בוכה וכועסת. אני מרגישה נבגדת.. כשהגוף בוגד, זה עלול להיות נוראי יותר אפילו מבגידה של בן זוג.

המחשבה והידיעה הזאת שהגוף שלי לא יחזור להיות כמו שהוא, ממוטטת אותי וגורמת לי להרגיש זוועה. 

איבדתי כבר כל תקווה, איבדתי את האמונה שלי. ואני מרגישה זעזוע וכאב עצום להגיד את זה- אבל אני חושבת שגם האמונה שלי באלוהים הולכת ודועכת לה לאט לאט, אחרי שכל חיי הייתי מאמינה.

מרגישה אבודה .

הלוואיי והיה מגיע ה-בן אדם האופטימי, שיעודד אותי כי הוא באמת חושב ככה, במקום להגיד לי דברים כמו "אויש", "אוי", "מסכנה", "עצוב לי" "):" ":'(".

כנראה שאין באמת אחד אופטימי, וכל ה"אופטימים" חרטטנים וצבועים.