לעתים לא נדירות בכלל אני חוזרת אחורה בזמן ועולה בי שוב הפלאשבק שבו הודיעו לי שאת חולה. הייתי פשוט בהלם.. אני זוכרת שהיא פשוט סיפרה לנו כמה דברים על זה ואז היא הנחיתה את הידיעה המכה. אחר כך כולם חזרו לשגרה, אבל אני לא יכלתי, כי אני מכירה אותך. פשוט יצאתי מהחדר ופרציתי בבכי...

בערב החג הזה, של סוכות, סוכות א', הודיעו לי שהמצב שלך אנוש. קראתי בתהלים למען רפואתך.. אנשים התפללו. אמרתי לעצמי שאסור, אבל אסור בשום פנים ואופן לאבד את התקווה ואת האמונה.. לא משנה מה!

והיום... הודיעו לי שאת כבר אינך. שאתמול עזבת את כולם.

חבל שלא יצא לנו לשמור על קשר אחרי שעברתי דירה..

אני זוכרת שהיינו נפגשים המון.. תמיד היינו באים אליכם ואתם אלינו. אפילו ליום ההולדת של אחותי הגיעה הבת דודה שלך!! 

אני זוכרת שמתישהו כשבאתי אלייך, והייתי אצלך בחדר התחלנו לדבר על קטנטנות, כי זאת הייתה אחת התוכניות הכי אהובה עלינו. ואמרת לי שאת רוצה להיות בלונדינית כמו אנה מהעונה החמישית.. ושמענו שירים של הסדרה.

כשאני ואחותי היינו קטנות ואמא שלנו הייתה יוצאת מוקדם לעבודה, אמא שלכם הייתה עושה לנו קוקו לבית הספר כי לא ידענו אז איך עושים..

היינו בקשר כלכך טוב.. גם אנחנו וגם שאר המשפחה שלנו. קשה לי פתאום לדמיין ולחשוב איך כל המשפחה שלך שבורה וממוטטת. זה בלתי ניתן לעיכול כל הסיפור הזה!!!

למה, למה מחלת הסרטן הארורה הזאת קיימת בכלל? אם בכלל מחלות כמובן. זאת מחלה פשוט נוראית.. שלפעמים היא גורמת לאנשים לאבד את התקווה ואת האמונה באופן אוטומטי ולהיות פסימיים, במקום להלחם.

פשוט מחלה ארורה ומקוללת. הלוואיי ולא הייתה קיימת מעולם!