אם הייתה אפשרות לכתוב מנגינה...לכתוב את הצלילים שהלב מרגיש אחרי כל שיחה אחרי כל מבט בעיניים ואחרי כל חיוך.
לכתוב סימפוניה חדשה משלי שרק אתה ואני נדע מה אנחנו מרגישים ,שכולם מסביב לא יבינו ולא ידעו ונישאר ככה תמיד.
שנוכל לשמוע הכל במקום לדבר,להרגיש אחד את השני במקום לגעת,לדאוג אחד לשני בלי להיות שם.
המנגינה שלי לא מתנגנת.
אין לנו מוזיקה שתחבר אותנו.
אין לנו אתה המנגינה שתגרום לנו להרגיש יחד תמיד.
אין לי,לך,לכולנו את היכולת להרגיש את המגינה בלב כי כולנו בני אדם.
אבל אם היה עולם,אפילו ממש כאן לכמה שניות שיכולנו לדבר במנגינה.
שלא הייתי צריכה להתבייש לעמוד מולך ולהגיד לך שאני לא מספיקה לחלום עלייך.
שלא הייתיצריכה לעמוד מולך מחייך ומסתכל בעיניים כל פעם מחדש ולהרגיש את הקריעה בלב שאתה לא שלי.
לעמוד בקור בגשם ולא להוריד ממך את העיניים כי החיוך המנצנץ גורם לי להרגיש שעוד יש תקווה שמשהו טוב יקרה.
שכל בוקר בדרך מנומסת אנחנו מברכים אבל ממשיכים בדרכנו.
אם רק הייתי יודעת שאתה מפנה את ראשך אפילו לשניה לאחור כשאני הולכת ממך.
אם הייתי יכולה לדעת שיש את הסיכוי למרות הכל.
אבל אין מנגינה,אין סימפוניה,אין מוזיקה,אין את אותה ההרגשה.
אמרתי לעצמי שזה לא יקרה,שאני לא צריכה מנגינה ולא צריכה אותך אבל איבדתי שליטה והמנגינה מתנגנת אצלי בלב כל יום שעובר,בכל מבט,חיוך,מילה או מגע איתך.
אני מתהלכת כשיכורה ממחשבות עלייך,שאולי באמת תיהיה שלי,שהפעם המנגינה אצלי אמיתית.
שלא המצאתי עוד מנגינה עם תווים מזייפים,שהמנגינה תשמע חלקה ורכה,כזאת שתיגע בך כל פעם שתעבור לידי .
כזאת שתצליח לצאת מהלב שלי ולפגוע בך.
שאפילו בלי מבט או חיוך או מילה תדע שזה שם וזה קיים.
לילות עמוסים בוויסקי בנסיון למחוק את פנייך,בנסיון למחוק את המנגינה כאילו נכתבה על דף בעיפרון.
איבדתי שליטה ואני צריכה אותך עכשיו ואני לא יודעת איך אני אסתדר בלעדייך איך אני אגרום לך לשמוע את המנגינה שמנגנת אצלי בראש,בלב,בכל מקום שבו הנשמה שלי נוגעת.
רק רציתי שתדע שיש אצלי מנגינה שהיא רק שלך,מנגינה כזאת,מנגינה קטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
