שנה בלעדיך אמא ז"ל.
אמא, אני מסוגלת לכתוב רק אליך ולא עליך.
שנה שלמה עברה, אני זוכרת את מה שהיה אז בבית חולים כאילו זה היה אתמול, את זה שאבא התקשר אלי לרדת מהאוטובוס שהוא יקח אותי לבית חולים, את הלחץ והמחשבות שעברו לי בראש, את הצעקות של סבתא מהמזדרון, את המבט הריק שהיה לך בעינים, את הגוף הנפוח, אותך.
אבל לא.. זה לא רק מה שנשאר לי בזיכרון, אלא גם את החיוכים, את הצחוק, את הדמעות, את זה שהיית לוקחת אותי למקומות, שהיית קונה לי דברים, שהיית מראה לי חום, אהבה, דאגה ואכפתיות את זה שהיית אמא שלי, ועדיין תמשיכי להיות כל חיי.
השנה הזאת הייתה קשה, והיא עברה לי רק בגלל המחשבה על זה שיותר טוב לך איפה שאת נמצאת מאשר בעולם הזה, לא היית בריאה, סבלת ברגעים האחרונים שלך והיה לי קשה לראות ולהתמודד עם זה.
כל פעם שהיה לי רע, הייתי חושבת על זה שאם היית נמצאת פה היית כאן כדי לעודד אותי ולהגיד לי שזה לא נורא, כל פעם שהיה לי טוב, היית חסרה לי.. תמיד הייתי מספרת לך על מה קניתי, מה עשיתי, על מה צחקתי וזה היה באמת מעניין אותך, כל פעם שרציתי להיזכר בך לקחתי תמונה שלך ובכיתי,אבל לא רק מצער, גם מהעובדה שיותר טוב לך שם ולא פה, איתנו.
אני זוכרת את השבוע שלפני, בדיוק לפני שנה, שפשוט לא היה לי משעמות לשום דבר בחיים, הייתי "לומדת" למבחנים בבית חולים איתך, ונרדמת על הספה שם ליד המיטה שלך, ואז שמישהו היה מעיר אותי, אומר לי ללכת הביתה לא הייתי מסכימה.
אני זוכרת את השיחה שאלכס עשה לי שלא הייתי מודעת למצב ושם פשוט נשברתי, התחלתי לבכות כאילו מה שהכי לא רציתי שיקרה קרה כבר, ואת כל המבטים והבכי של כולם, את הלילה שבאמצע החום התחיל לרדת גשם, את השם שלך על הבית הספד כאילו זה היה רשימה של קווי רכבות, את הקרע שהיה לי בחולצה, את זה שהיה המון אנשים, את השבעה, את זה שלא היית בחתונה של מורן שבגללה בכלל התחלת לטפל בעצמך, את החזרה לבית ספר, את היומולדת הראשונה שלא אפית לי עוגה, אמרת לי מזל טוב וחיבקת אותי, את זה שאת לא יודעת שגם לירון מתחתנת.
הרבה עבר מאז אמא, הרבה דברים אני צריכה לספר לך ואין לי איך, דברים שאת תבכי בגללם מאושר, ודברים שלא.
אני מצטערת כל יום מחדש על זה שלא הספקתי להיפרד ממך,לחבק אותך, לפני שהלכת, אני מצטערת שלא אמרתי לך שאת הבנאדם היחיד שהבין אותי, אני מצטערת שעכשיו אני לא הילדה הכי טובה שיכלת לבקש, אבל הכי הרבה אני מצטערת שאת לא איתי עכשיו, אבל מצד שני אני גם שמחה, שמחה שיותר טוב לך איפה שלא תיהי, או לפחות אני מקווה את זה.
קשה לי, קשה לי עם כל המחשבות עליך, הזכרונות, הדאגות, ההתחרטויות אני יודעת שאני גם לא מראה תקושי הזה, אבל אם הייתי יכולה, הייתי מצטרפת אליך.
שתדעי שאני אוהבת אותך ובחיים לא אפסיק לחשוב עליך,
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, אמא שלי.
הבנתי שלכל מקום יש נקודת זמן שונה, אם עכשיו חשוך במקום אחד, באותה נקודת זמן, במקום אחר, מואר.. אם במקום אחד מישהו נפטר, במקום אחר מישהו נולד, אני תמיד אומרת שלא לכל דבר בחיים יש משמעות, מה שקרה קרה ולא צריך להצטער עליו או להישאר באותה נקודת זמן שלו, גם אם הוא היה משמעותי בחיים שלנו.
כל מי שלא עבר את זה ואני לא מאחלת את זה לאף אחד, לא יכול להבין אותי, אולי רק לדמיין ולרחם אבל להבין לא, אני לצערי הייתי בשני המקומות, אני יכולה להבין מה אתם חושבים עלי ואני יכולה להבין איך זה באמת מרגיש.
אני יודעת שיש כאלה שמה שכתבתי לא יעניין אותם בכלל, יש כאלה שיראו כאילו זה מעניין אותם ויש כאלה שבאמת אכפת להם, ותאמת לא אכפת לי מאף אחד.
תודה לכל מי שקרא333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
