געגועים.
אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים, שלרשימה אין התחלה ואין סוף.
אתמול כשחזרתי לי ברגל לבד מהעבודה, בשעה 12 בלילה- רק אני והרחוב השקט,
נדדו לי המחשבות אל עולמות רחוקים.
אני מתגעגעת לזמנים אחרים.
אני מתגעגעת לנעורים שלי. לימים של התמימות.
אני מתגעגעת לימים שבהם הוא היה כל עולמי והמחשבות סבבו אותו, ורק אותו.
היום כשאני נזכרת בו אני מחייכת, ולא מבינה על מה הייתה כל המהומה.
הייתי ילדה מאוהבת, פשוטו כמשמעו.
מאז שהפסקתי לאהוב אותו, הלב נאטם לי ואני עדיין מחכה להזדמנות חדשה.
אני מתגעגעת לבית הספר. לבקרים שבהם הייתי מגרדת את עצמי מהמיטה,
בוחרת מה ללבוש כדי להיראות יפה- במיוחד בשבילו, ויוצאת לי לעוד יום של חלומות ותקוות.
אני מתגעעת לשנתיים של התיכון שהסתיימו ביינתים.
אני מתגעגעת להפסקות, למפגשים החברתיים- לתוכניות שכולנו רקמנו לעתיד.
אני מתגעגעת לחברות שלי. הן עדיין לידי, אבל כל אחת כ"כ עסוקה שהן עם הזמן הפכו לרחוקות.
אחת בשירות, אחת התגייסה לפני כחודש, ועוד 3 עוזבות את המעגל החברתי החם לטובת הצבא.
השאר עובדות ועסוקות בחייהן.
אני מתגעגעת לימים שבהן היינו יושבות ומתלוננות למה אין לנו חבר ולמה עוד לא התנשקנו.
התרגשנו מהמחשבה על הפעם הראשונה, רעדנו כשדמיינו איך זה להתנשק.
ביינתים חברות שלי התנשקו, התחברו עם הבן ההוא והבן ההוא,
כמה מהן טעמו בפעם הראשונה את טעמה של התשוקה,
ואני נותרתי מאחורה.
אני מתגעגת לשירים שהייתי שומעת. שירים קיטשיים מלאים במתיקות ובלי טיפת ציניות.
הייתי בולעת את המילים העצובות ואת המנגינה וזה היה גורם לי להתרוממות רוח.
אני מתגעגת למצבי הרוח הרומנטיים שהיו תוקפים אותי מעת לעת.
אלו היו רגעים בהם הייתי פותחת את היומן וכותבת לי שירים וגם קצת על החיים,
רושמת לי כדי לא לשכוח לעולם.
אני אפילו מתגעגעת לפעמים לעקרונות שהיו מנחים אותי. הייתי כ"כ עקשנית ובטוחה באמונה שלי,
שלעיתים זה היה כבר ללכת עם הראש בקיר.
נו, עיקשות של ילדה שעוד לא למדה כלום מהחיים שלה.
אני מתגעגת לתא המשפחתי החם, למשפחה הקונבציונלית-
אבא, אמא, שלוש בנות והרבה הרבה חתולים בחצר.
לימים שבהם לא ידעתי את המשמעות של "משפחה חד הורית".
היום התגעגעתי לשיחות של שבוע שעבר, התגעגעתי להליכה חזרה יחד מהעבודה.
אני מתגעגעת לנוף שהיה לי מהחדר בבית הישן. החלון השקיף על כל הגבעה,
מלאה בעצים ובשדה בר של קוצים, סביונים ולפעמים הייתה כלנית מבצבת באודם בוהק.
אני זוכרת שאהבתי את שדה הקוצים בגלל הראשוניות שלו,
בגלל שלא נגעה בו יד אדם.
בלילות הייתי שומעת את התנים מייללים בחורשה, וצמרמורת הייתה עוברת בגבי.
כשהייתי עצובה הייתי בוכה ומסתכלת בכוכבים, והייתי מתפללת שהכל יהיה בסדר.
אני מתגעגעת ללילות שבהן לא ישנתי בגלל שהתרגשתי ממילה שהוא אמר או ממבט שהוא הפנה אליי.
אני מתגעגת לדיסקמן שלי שבו הייתי שומעת לפני שהייתי נרדמת. עם הזמן הדיסקים התחלפו בנגן MP3,
אבל התחושה היא לא אותה תחושה.
כל דיסק שהיה נצרב או נקנה בחנות בכמה עשרות שקלים היה נכנס לדיסקמן ביראת כבוד,
כל שיר ושיר שם נבחר בקפידה ובאהבה.
היום בנגן מכניסים כמה שאפשר, ומתוך רשימה של 400 שירים שומעים רק בודדים.
אני אפילו מתגעגעת לשיר מאוד מסוים.
if your not the one.
הרגשתי שהשיר נכתב בדיוק בשבילי. כל רגש ורגש שהרגשתי כלפיו היה שזור בשיר.
התבגרתי, כנראה.
כל החיים עוד לפניי. אני רק בת 18, אחרי הכל.
כעת נותר לי רק לסגור את הדלתות מאחוריי ולקוות שהדלתות החדשות שייפתחו יהיו לא פחות טובות.
הגיוס, העבודה החדשה, האנשים החדשים שאני אכיר, והחוויות שעוד מחכות לי.
ביינתיים אני מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
