לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מסע בשלוליות של עומק ושטות


חייך- הכל לטובה...

Avatarכינוי: 

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2008

יום הולדת מהחלומות



 

אף פעם לא חשבתי שאני ממש אקום ואארגן משהו כזה.

30 איש נכנסים ועוברים בתוך הבית. חבורה יוצאת חבורה אחרת נכנסת.

החגיגות נמשכו מ-10 ועד 6 בבוקר.

בשיא הערב אנחנו במשחק לימבו בסלון עם מגב של ספונג'ה

(כישרון האילתור שלי תמיד היה יוצא דופן). אני לא מצליחה לעבור את הסיבוב השני.

כל כמה דקות מחיליפים דיסק במערכת כדי שכולם יהיו מרוצים.

יושבים אצלי בסלון אנשים שאף פעם לא ראיתי.

המרפסת הקטנה והמסריחה שלנו מאכלסת יותר מ-10 איש שיושבים וממש מתקשרים אחד עם השני.

מה שנרגילה וקצת וודקה עושות כדי לקרב בין אנשים.

לקראת שש בבוקר אנחנו יושבים בסלון,

עם מי שנשאר והתנחל ולא הבין את הרמז שאני רוצה לישון,

ואוכלים בורקס פיצה חם מהתנור.

המיטה נערמה במתנות באריזות יפות ומרשרשות.

בשש וחצי אחרי שפינינו כל ראייה מחשידה על מה שהלך פה הלילה,

אני פורשת למיטה.

ב-10 בבוקר אני שומעת צעקות מהמטבח. אבא גילה את בקבוק הוודקה בשקית הזבל השחורה.

אחרי כמה דקות של הסברים (בכל זאת מבקבוק של וודקה 30 איש לא יכולים להשתכר), אבא מתרצה.

תזכורת לעצמי- לא להשאיר בקבוקים ריקים בשקית הזבל אלא להחביא מתחת למיטה!

 

אין ספק- זה היה יומולדת 18 כשר למהדרין.

נתראה בשנה הבאה...

 

נכתב על ידי , 30/8/2008 23:57  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה היה באחד מימי ספטמבר


 

 

פוסט קודם

 

" הגעתי הביתה וחלצתי את הנעליים. רשמתי לעצמי תזכורת-

לא לרוץ יותר עם הנעליים האלה.

כשנכנסתי למקלחת בכדי לשטוף את המאמץ, התחלתי להרהר.

זה היה צפוי שאני אשקע במחשבות מפני שהמקלחת היא זמן שבו אתה נמצא במקום סגור ושקט,

רק אתה עם עצמך ואין אף אחד מסביב.

ניסיתי לנבור ולחפש תשובה מדוע אני לא מפסיק לחשוב עליה למרות שעבר כל כך הרבה זמן.

זה נכון שמאז שהיא עזבה לא הייתה עוד אחת אחרת בחיי,

וזה נכון שהיא הייתה אהבה ראשונה.

אהבה ראשונה- המילה הזו מעלה אצלי כ"כ הרבה רגשות.

אנשים חכמים יאמרו שאני חייב להתגבר, שאני צריך לשים את הסיפור מאחורי.

הבעיה היא שאנשים חכמים חושבים עם השכל ולא עם הלב.

ואולי אנשים חכמים לא יודעים -למרות שהם חכמים- אבל הלב אף פעם לא פועל כמו שמצפים ממנו.

אם הלב היה בוחר בחירות ראויות ומתאימות, אני בטוח שהרבה בעיות היו נפתרות.

הלב שלי בחר אותה, והלב שלי נפרד ממנה לפני שנים.

עכשיו הוא מסרב לבחור במישהי אחרת. המוח מאשר, אבל הלב מסרב.

הכרתי בנות יפות, בנות חכמות, כל מאווי הלב היו מונחים לפניי.

בימינו יש הרבה פיתויים בדרך. אבל הלב לא התפתה,

הוא לא הלך אחרי ריגושים זולים.

זה היה באחד מימי ספטמבר, ימים של תחילת הלימודים. אני בדיוק התחלתי ללמוד בשנתי האחרונה בתיכון.

היום הזה חרוט במוחי. עד כה נדמה כי זה היום ששינה את חיי.

נכנסתי בשער בית ספר,

חולף ליד הגדר שבילדותינו היינו כל הילדים מטפסים עליו בשעות שהשער היה סגור.

אני זוכר שמיד אחרי שסיימנו את יום הלימודים היינו רצים לבית הספר של הגדולים,

להביט בהם יוצאים ברעש גדול מהחצר אל הרחוב.

כשהשוער חיכה שאחרון התלמידים והמורים יצא,

הוא היה נועל את השער והולך ברגל לביתו שהיה מעבר לכביש.

או אז היינו מסתערים, מטפסים ועושים תחרות מי מגיע ראשון לראש הגדר.

אני אף פעם לא ניצחתי. זה כי אני לא יכול להיות ראשון. אני פשוט בנוי ככה.

זה די מדהים כשמסתכלים אחורה- אז תלמידי התיכון היו נראים לנו כ"כ גדולים.

הם היו נערצים, לא חשבנו שאי פעם נגדל ונהיה כמוהם-  בוגרים.

אבל גם זמננו הגיע ועלינו לתיכון.

אחרי שעברתי את השביל הארוך שמוביל מהשער אל בניין בית הספר,

עובר בדרכי בין העצים הגבוהים,

מריח את הסתיו הקרב, נכנסתי לבניין הכיתות.

והיא עמדה שם. לא מישהי מיוחדת מאוד. לא אלה שמיימית מוארת ומוקפת בהילה.

סה"כ נערה פשוטה, לבושה בתלבושת בית ספר.

מהמבט על פניה הבנתי שהיא חדשה בבית הספר. היא עמדה מבויישת, לא ידעה את מקומה,

ראו על מחוות גופה שלא נוח לה במקומה.

למרות שאני בד"כ לא מאוד חברותי ולא מאלה שתמיד עוזרים, ניגשתי אליה.

כששאלתי אותה לשמה ראיתי את ההקלה על פניה.

בכל זאת, היא עמדה שם מבולבלת ולא ידעה לאן ללכת, המקום היה זר לה.

מהשיחה איתה הבנתי שגם היא מתחילה את שנתה האחרונה בבית הספר.

לא יודע למה, הידיעה הזו שימחה אותי. אולי כבר אז הלב ידע שהוא רוצה אותה קרוב.

היו לה עיינים טובות. הם הביעו הרבה רגש וטוב לב.

אומרים ששמונים אחוז מהתקשורת בין בני אדם היא בשפת הגוף ובטון הדיבור, ולא במילים.

ואני איכשהו הצלחתי להרגיש אותה בלי שהיא תגיד הרבה.

היא זרקה לי כמה מילים מבוישות, שאלה היכן הכיתה שלה.

הנחתי אותה- אחרי המסדרון ימינה, הכיתה השלישית. ממש ליד הכיתה שלי.

היא הייתה האהבה הראשונה. האהבה היחידה שידעתי.

ואני לא בנאדם אוהב במיוחד. עם הזמן כשהתבגרתי פיתחתי לי אלרגיה לאנשים.

וזה לא שאני בודד- ההיפך יאמר.

אני מוקף מאוד. אולי זה האדישות שמושכת אנשים אליי או האופטימיות.

אבל לפעמים אין לי כוח לאף אחד. כ"כ הרבה שטויות אנשים מוציאים מהפה, שזה כבר מרגיז.

עוד דבר שלמדתי הוא לשמור על החברים הטובים קרוב. למדתי להבדיל מיהו חבר אמיתי ומי צבוע.

אבל היא הייתה שונה. היא לא הייתה חבר קרוב, לא חבר רחוק, ולא סתם בנאדם.

היא נכנסה לי ללב. לא ידעתי שבכלל אני יכול להתקרב ככה למישהו.

היא הסירה ממני את השיריון שעטף אותי. כל חומה שבניתי היא הפילה.

הבעיה היא שעכשיו אחריה נעטפתי בשיריון קשיח יותר ממה שהיה קודם.

נהייתי אטום לסביבה, ובעיקר לנשים.

כל מישהי שאני רואה ישר עומדת על המאזן מולה, והיא תמיד מנצחת.

אין אף אחת שתדמה לה, שתשתווה לה, או אפילו שתראה כמוה.

כשהיא הלכה רחוק מכאן ולא חזרה, חשבתי שעולמי חרב.

לקח לי זמן להבין שזה היה הדבר הכי נכון לשנינו. ובעיקר לה.

טוב לה עכשיו. אז מי אני שאעצור אותה בדרכה אל האושר?

חברים ניסו לשדך לי בנות כמה וכמה פעמים. לא בהצלחה מרובה.

ג'ו תמיד אומר לי- "מה איתך בנאדם? לנצח תהיה הסמרטוט שנזרק לטובת ארץ אחרת?"

ולי אין מה לענות לג'ו. אני רק שותק.

ג'ו לא יודע, אבל אני עוד מחכה ליום שהיא תחזור. אני שומר לה אמונים.

שלא יהיה לה ספק- היא האחת והיחידה, ולא היו לפניה וגם לא יהיו אחריה."

 

  

נכתב על ידי , 23/8/2008 15:40  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מסע בשלוליות של עומק ושטות


 

  לפעמים הייתי רוצה להיות שטחית. אפילו אם זה רק ליום אחד.

  הייתי רוצה להפסיק להתעמק כ"כ בדברים, להפסיק לנתח כל דבר,

  אולי פשוט הייתי מפסיקה עם המנהג של לחפש משמעויות בכל דבר.

  אם רק הייתי מקבלת את החיים כפי שהם, בלי לקנא באף אחד, בלי להתרגז, בלי הרבה שאלות,

  פשוט לקבל בהשלמה את מה שהחיים מזמנים לי.

  הבעיה שנקודת הפתיחה שלי מלכתחילה לא הייתה טובה.

  החיים זימנו לי דברים שהעמידו אותי בניסיון, קרו דברים שמכבידים על הגב,

  כמו אין לך ברירה אלא להתבגר מוקדם.

  כן, אני עוד לא בת 18. עוד 19 יום אהיה בוגרת, כרגע אני עוד ילדה.

  אני לא אוהבת כששואלים אותי למה פתאום הרצינו פניי או למה השתתקתי.

  תבינו, אני לפעמים אוהבת לרגון ולזעום בשקט, בלי הרבה רעש.

  זה נכון שמבחוץ אני מדברת הרבה, אבל זה בגלל שיש לי הרבה מה להגיד.

  גם אם הייתי נותנת הכל כדי להפסיק להתעמק, לא הייתי יכולה להפסיק לחשוב. זה חלק ממני.

  אז טוב שיש מפלט שבו אפשר לכתוב דברים שלפעמים קצת קשה להגיד.

  אני לא אוהבת להסביר מה אני כותבת. כי אני בעצמי לא תמיד מבינה.

 

  ישבנו ודיברנו שעות. על מה לא דיברנו. על החברות שלנו, על מה הלאה, מה יקרה ביום שנתגייס.

  נברנו בנבחי הנפש ויצאנו למסע בשלוליות של עומק ושל שטות.

  דיבנו על דברי חול, עניינים של דא והא,

  ואז עשינו סוויץ' ועברנו לדיבורים ברומו של עולם. לרגע הרגשנו מבינות יותר, אולי חכמות יותר.

  זה טוב שיש לך לפחות חברה אחת שאת יכולה לנהל איתה שיחה אמיתית.

  ושאת יודעת שהיא תגלה לך דברים שאף אחד לא יודע. זה נותן לחברות שלכם מעמד חשוב.

  בפעם הבאה שתיקלעו לאותה סיטואציה את כבר תוכלי להבין אותה, ואחרים לא.

  זה נחמד כשאת פתאום מבינה דברים ואת רואה שאת לא לבד בהרגשה שלך.

  אני חושבת שזו פשוט התדמית השטחית שכולנו מאמצים לנו כדי לא להיות לבד.

  כי הרי בגדים, ושיער ואיפור לא באמת מביאים לנו את האושר.

  הם רק נותנים לנו אשליה של כמה דקות.

  כי לא משנה כמה יפה אני אהיה וכמה טוב אני אראה, זה צריך לבוא מבפנים.

  הלוואי ויכולתי להיות שטחית ליום אחד, לא לחשוב יותר מדי.

  ללכת עם מה שאני מרגישה באותו רגע, גם אם זה גובל בחוסר טקט צעקני.

  הבעיה היא שהחיים לימדו אותי לא ללכת עד הסוף, לא להיות שטחית ומטומטמת,

  תמיד לחשוב עשר צעדים קדימה, להקדים את זמני.

  אף פעם לא ניתנה לי ההזדמנות באמת להינות ממשהו עד הסוף,

  לנתק לרגע אחד מהשני את האיברים הכי חיוניים שלי- המוח והלב.

  כי אהבה היא המקום בו ההיגיון מפסיק לפעול והרגש תופס את מקומו.

  עוד לא זכיתי לאהוב, וזה עוד סימני ילדות שעוד נמצאים בי.

  אני יכולה לשים לי תדמית של עומק ובגרות נפשית ושל קבלת האחר,

  אבל בתוכי אני עדיין אותה ילדה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ומה היא רוצה מהחיים בכלל.

  בגלל זה הייתי רוצה, ואילו רק ליום אחד, להפסיק לחשוב כ"כ הרבה,

  הייתי רוצה לרדד מעט את האופי שלי,

  שכל דאגותיי יסתכמו בכמה דברים תפלים של חוץ ולא יותר מדי במה שבפנים.

  אבל אז אני חושבת הייתי בורחת מהאני החדשה ומהשטחיות הנוראה הזו,

  והייתי חוזרת לעומק ולקדרות, רק כדי לחפש שוב משמעויות.

 

נכתב על ידי , 6/8/2008 22:40  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השמיים מתחילים להתבהר



 

ברגע שאת עוצרת לרגע ומקשיבה, ממש מקשיבה,

לפעמים מתגלים לך דברים שמעולם לא חשבת עד כמה הם נכונים.

(מי חשב שמשחק מונופול קטן יכול לאחד שתי משפחות)

כבר כמה חודשים שבסביבה הקרובה הכל בצעקות ובריבים,

ובלילה הכרית נרטבת מדמעות.

דווקא ברגע שאת מחליטה להרים ידיים ואת חושבת למה דברים חייבים להתנהל כמו שהם מתנהלים,

משהו בא ומציל את המצב.

אז היום את לומדת לקח חשוב מאוד לחיים-

שיתוף פעולה תמיד משיג תוצאות טובות.

אמרו חז"ל

"טובים השניים מן האחד".

 

העתיד לא ברור עדיין,

ואת נמצאת כרגע בצומת דרכים.

הכאב שאת נושאת על הגב עודנו בעל משקל רב,

אבל ככל שעובר הזמן הוא מתחיל להתפוגג, מעט מעט.

משקעי העבר מכבידים על ההליכה הלאה,

ולפעמים את בוחרת בפתרון הקל- לוותר.

אבל יש מישהו בלתי נראה שמאמין בך, יד בלתי נראית שדוחפת אותך ולא נותנת לך ליפול.

מתוך הכאב את אוספת את הכוחות האחרונים וממשיכה ללכת,

יהיה מה שיהיה.

הנחמה היא כמו הנץ האור אחרי לילה ארוך וחשוך, שנראה כאילו הוא לא ייגמר לעולם.

 לאט לאט האדמה מניפה אותך למעלה והשמיים מתחילים להתבהר.



 

נכתב על ידי , 3/8/2008 23:05  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,197
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'אבי גירל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'אבי גירל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)