לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מסע בשלוליות של עומק ושטות


חייך- הכל לטובה...

Avatarכינוי: 

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2008

שום דבר לא ידוע. לא שנה, לא שבוע.


 

" לקחתי את ה-MP3 ושמתי את נעלי הספורט שלי. בקבוק מים קפוא כבר חיכה לי במקפיא.

    וואו, כמה זמן לא יצאתי לרוץ. כשיצאתי מפתח הבניין הכתה בי רוח ערב חמימה.

    כן, אלו היו ימי אמצע הקיץ. ימים חמים, ששלווה מיסתורית אופפת אותם.

    לא הרבה יודעים, אבל הקיץ זו העונה האהובה עליי. אין כמו הקיץ.

    השמש היוקדת והשמיים התכולים מעלים בי תחושה של חופש, של משהו אינסופי.

  זה נשמע קצת קיטשי, אני יודע, אבל אני תמיד נהיה קצת רומנטי בתקופה הזו של השנה.

  התחלתי להריץ שירים בנגן, עובר שיר ועוד שיר.

  תזכורת לעצמי- אני חייב לרענן את השירים החורפיים השקטים למשהו קצת יותר עליז ומרענן.

  אחרי שעברתי את הפארק ואת המרכז המסחרי, הרגליים החלו לכאוב לי.

  אני לא מתפלא- כבר הרבה זמן שלא הוצאתי את העצמות היבשות האלה לריצה.

 נחשב את זה, אם אני אתחיל מהיום בשגרת ריצות יומיומית, תוך חודש וקצת אני חוזר לכושר.

כל פעם אוסיף עוד 5 דקות לריצה, ועוד 10 דקות של מתיחות.

אני נושף ומתנשף, המוח מתחיל להריץ מחשבות.

ובין מחשבה למחשבה, ממש בלי להתכוון, נזכרתי בה.

כאילו באופן אוטומטי עלתה בזיכרוני השיחה האחרונה שלנו. ניסיתי לסגת מהמחשבות עליה.

הרמתי את הראש מהמדרכה וראיתי שכבר עקפתי את המתנ"ס העירוני.

החלטתי שאני אמשיך עד לבנק ליד השדרה הראשית ומשם אני אעשה פרסה בחזרה הביתה.

"תגיד, מה קרה לנו? למה דברים לא כמו שהיו פעם?"

חלפתי ליד התחנת אוטובוס שבה תמיד היינו לוקחים את האוטובוס לכיוון הים.

"תסביר לי למה כל השקט הזה? למה אנחנו לא יכולים לאהוב כמו שאהבנו פעם?"

עצרתי כדי לקחת לגימה מהבקבוק. דאמט, המים עוד קפואים.

"כל כך הרבה שאלות יש לך, אבל לי אין תשובות. רע לך? אז תלכי, תלכי ואל תחזרי יותר"

והיא הלכה. נפרדנו לפני שנים, היא נסעה רחוק, וכבר מזה שנתיים שלא ראיתי אותה.

 "הזמן הוא המרפא הטוב ביותר של פצעי הלב"- זו אמירה עם אחריות. ואכן, הזמן עשה את שלו,

ואני לאט לאט חוזר לעקם את הפה בחצי חיוך. אני מקווה שיום יבוא ואני אוכל לעקם את הפה לגמרי.

הרבה שאלו אותי למה נפרדנו. והאמת- אני בעצמי לא ממש יודע.

תמיד הייתי גרוע בהגדרות ובתיוגים.

יש את אלה שנפרדים בגלל "הבגידה", יש כאלה שנפרדים בגלל "חוסר באהבה",

ויש כאלה שנפרדים בגלל "שעמום".

ואנחנו?

אני מעולם לא חשבתי לבגוד בה. ואהבה- כמה אהבה הייתה בינינו.

אני לא חושב שעוד ניתן בימינו לאהוב ככה.

ושעמום זו מילה שאני בכלל לא מכיר בלקסיקון שלי. אז למה בכל זאת נפרדנו?

היא רצתה לבלוע את החיים. העולם היה מונח לרגליה,

אם היא רק הייתה מקישה באצבעה היא מקבלת את מבוקשה.

היא הייתה נסיכה ואני בטעות נפלתי אל זרועותיה, כאילו הגורל תעתע בנו.

אלו היו ימים אחרים. היינו ילדים תמימים.

הגיע היום והיא רצתה לפרוש כנף ולכבוש את העולם.

אני הייתי בחור פשוט שלא רצה יותר מדי- לעבוד קצת,

אולי ללכת ללמוד משו, למצוא לי את הפינה השקטה שלי.

אבל היא אהבה זוהר, היא הייתה כולה רוח וצלצולים. לא התאים לה השקט.

חשבנו שהאהבה תגבור על הכל. כמו בטלנובלות- כנגד כל הסיכויים. חשבנו שהלבד יטריף את שנינו.

עכשיו כשהתחילו ימי הקיץ היא עולה במחשבותיי לעיתים תכופות.

ימי הקיץ מזכירים לי את הימים הראשונים, כשעוד גרתי ממול לבית הספר.

אני זוכר שהיינו מטפסים על השער בכניסה לבית הספר,

 וכשהגענו לראש הגדר היינו נעצרים ומסתכלים על החצר כולה.

החצר של בית הספר הייתה מלאה עצים ירוקים וחלקת דשא גדולה.

בין העצים עבר שביל ארוך שהקיף את החצר ואת מבנה הכיתות.

על השביל לרוב היו חתיכות של בלוטים ועלים רבים שהיו נושרים מהעצים, כשהגיע הסתיו.

אהבנו לעמוד על הגדר ולהביט על השלכת הצהובה- זהובה.

הלב היה מתמלא בחום ובהתרגשות כשהיינו מריחים את העלים היבשים

ואת הרוח שנושאת עימה את אוטות החורף המתקרב.

נזכרתי באותו יום שעשיתי לה זר לראש והרכבתי אותו מעלים כתומים- חומים שאספתי מהחצר.

 

כשראיתי שכבר עברתי את כל השדרה הראשית, עשיתי אחורה-פנה והמשכתי לכיוון הבית.

הסתכלתי מימיני ומשמאלי וכשראיתי שאין אף אחד מסביבי, ניגבתי דמעה בודדה שנפלה לי על הלחי."

 

נכתב על ידי , 30/7/2008 00:00  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחות.


 

  - " אני כבר בת 18 בסדר? עוד לא היה לי חבר, אין לי ניסיון, אפילו לא נשיקה ראשונה... "

  - " איזה כיף לך! "

  - " כיף?? "

  - " כן כיף לך. ממש ככה "

  - " למה? "

  - " כי אף אחד לא גנב לך את הנשיקה הראשונה. "

  - " למה שמישהו יגנוב נשיקה? או שאת מסכימה או שלא "

  - " זה רק נראה לך ככה. לי גנבו את הנשיקה הראשונה כשהייתי בכיתה ב' "

  - " אאוץ' "

  - " לא נעים. אבל את יודעת איך זה אחרי הפעם הראשונה באות עוד הרבה נשיקות.

      עם הזמן כבר לא מתרגשים מזה "

  - " וכרגע יש מישהו באופק? "

  - " אני וע' עכשיו בתקופת ניסיון. אני לא יודעת כרגע לאן זה מתפתח, אני לא בטוחה שאני רוצה אותו.

    זה בעיקר בא מהצד שלו כי הוא רוצה אותי. תראי הוא חמוד, מקסים, מצחיק וכריזמתי.. ."

  -  " אהמממ... אז מה כאן הבעיה? "

  .................................................................................................................................................

 

  - " את מבינה, בחורות בלי ניסיון זה דפקט רציני. "

  - " האמת שאני לא מבינה את זה כ"כ...

      למה כל הבחורים חושבים שמישהי בלי ניסיון היא איזה חבר מכוכב אחר? "

  - " אני יודע שאישית לי לא מתאים להתעסק עם בתולה. הם בעייתיות.

      אני מעדיף מישהי שמנוסה וגם יודעת מה היא רוצה מעצמה "

  - " ואתה יודע מה אתה רוצה מעצמך? "

  - " נראה לי שכן "

  .................................................................................................................................................

 

  - " הוא נפרד ממני אתמול. שבוע לפני היומולדת שלי ושעה אחרי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי "

  - " איזה עיתוי מושלם ממש. "

  - " החתיכת נבלה הזה. אני לא מאמינה שממש היינו חודשיים ביחד. "

  - " עזבי אותך גברים זה חרא "

  - " אני פשוט לא מבינה את זה. היה לנו כ"כ כיף ביחד. חודשיים שבילינו וזה היה נראה מבטיח.

      באותו יום הכנתי לנו ארוחה רומנטית אצלי בבית, הכל זרם טוב.

      התחלנו להתמזמז קצת, אני יודעת שהשמלה שלבשתי החמיאה לי מאוד וראיתי שזה עשה לו משהו.

      כשהוא ניסה להוריד לי את השמלה אמרתי לו שאני לא מרגישה נוח עדיין עם הגוף שלי,

      שייאט קצת את הקצב. לא הבנתי מה הדחיפות ולמה הוא כ"כ ממהר.

      לפעמים אני לא מבינה למה הם חושבים רק על דבר אחד.

      לא תיארתי לעצמי שהוא יגיב ככה. הוא שם את הנעליים וירד למטה וחיכה לאבא שלו חצי שעה בחוץ.

      כשהוא יצא מהבית הוא סינן לי שהוא לא רוצה לצאת עם בחורה שלא אוהבת את עצמה. "

  .................................................................................................................................................

 

  - " מניסיון אני אומרת לך- כשזה בא זה בא. "

  - " לא צריך לשבת ולחכות את אומרת "

  - " בדיוק כך. תראי אני וד' זה קרה ממש במקרה. לא ידעתי שיהיה כזה חיבור בינינו.

      אבל את יודעת מה שלפעמים נראה בהתחלה לא הגיוני בסופו של דבר מתיישב במקום הנכון. "

  - " אתם באמת זוג יפה. בלי עין הרע טפו טפו טפו. (צוחקת) "

  - " אם הייתי אומרת לך שחיכיתי לרגע הזה הרבה זמן, היית מאמינה לי?

      לא ידעתי שזה יגיע בסופו של דבר.

      אני שמחה אבל שחיכיתי לנשיקה ראשונה עם מישהו שבאמת אני אוהבת "

  - " את יודעת, כשנסענו למסיבה אז ורקדתי עם הבחור ההוא, הבלונדיני המסטול הזה המצחיק,

      בהתחלה הוא ניסה לנשק אותי אבל לא נתתי לו. אני לא זורמת בקטעים כאלה.

      כשהתחלנו להתקרב והרחתי את הבושם שלו האווירה התחילה קצת להתחמם,

      הייתי בטוחה שאם הוא ינסה לנשק אותי שוב אני מנשקת בחזרה וכל העולם על הזין שלי.

      אבל הוא פשוט לא ניסה. עכשיו בדיעבד אני מודה לו ולעצמי שלא התנשקנו.

      לא מתאים לי נשיקה ראשונה במועדין מסריח עם מישהו שזורם לו יותר וודקה- רדבול

      בורידים במקום דם "

  .................................................................................................................................................

 

  - " אל תספרי לאף אחד. אני ול' יוצאים היום. קבענו שהוא יבוא לאסוף אותי ב- 10 "

  - " מה?! איך זה קרה? מתי הספקת? "

  - " היום כשהתחברתי לאייסי גיליתי שיש לי אותו ברשימה. שלחתי לו הודעה, לא יודעת למה.

      כמו שאת וודאי מנחשת הוא שאל אותי מי דלוקה עליו מהחבורה שלנו. הוא שאל גם עלייך. 

      לא רציתי להגיד לו. הוא לחץ ולחץ, ובסוף התוודיתי שזו אני. מיד הוא הציע שניפגש היום בערב. "

  .................................................................................................................................................

 

  - " אני אוהבת אותו "

  - " אני יודעת. את כבר אוהבת אותו יותר מדי. תשחררי קצת "

  - " אני לא יכולה, לפעמים קצת קשה לשלוט במה שמרגישים את יודעת. "

  - " אני יודעת. עם ת' אני עברתי בדיוק את אותו סרט. אהבה חד צדדית כזו של ילדים.

      הוא בקידמת הכיתה צוחק עם החברים שלו,

      ואת אוכלת את הלב למה הוא לא אמר לך שלום בבוקר

      ולמה המחברת שלך עדיין אצלו. "

  - " מה אני אמורה לעשות עכשיו? "

  - " לחכות. לחכות שזה יעבור, כי הזמן הוא המרפא הטוב ביותר של הלב. מניסיון אני אומרת לך. "

  - " ממש קל. לחכות עלק. ביינתים הזמן עובר וזה יותר כואב "

  - " יש לך אפשרות אחרת? הרי את תמיד אומרת שזה סיכוי של אחד למיליון,

      אין שום דבר שייחבר ביניכם, אין לכם אפילו חברים או מכרים משותפים. "

  - " אני יודעת. וזה מה שמכאיב עוד יותר "

  .................................................................................................................................................

 

  - "דודה שלי תמיד צוחקת ואומרת שסקס יותר טוב משוקולד "

  - " אמרה דודה שלך וצדקה. סקס זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך. "

  - " ואם הסקס גרוע? "

  - " אני אומר לך- גם כשהסקס גרוע זה עדיין יותר טוב משוקולד. ואם הסקס טוב- אז בכלל.... "

  - " שששששש אל תצעק יש כאן ילדים קטנים! "

  .................................................................................................................................................

  - רומיאו: " אכן, איבדתי את עצמי, איני כאן. זהו אינו רומיאו, הוא במקום אחר. "  

  - בנובוליו: " אמור לי בעצבותך, מי היא זאת שאתה אוהב. "  

  - רומיאו: " האם אאנח ואומר לך? "  

  - בנובוליו: " אנח! מדוע לא. אך בדאבונך, אמור לי מי. "  

  - רומיאו: " אנא מלא את בקשת איש חולה: אוי, מילה חולה באה אל מי שכה חולה! בעצבוני, דודן,

                   היני אוהב אישה. "  

  - בנובוליו: " היני כה קרוב, כך הסקתי שאתה אוהב. "  

  - רומיאו: " אדם טוב בעל כשר כיוון! והיא יפזה, זו אשר אוהב. "  

  - בנובוליו: " סימן טוב ויפה, יפה דודן, כמעט נמצא. "  

  - רומיאו: " ובכן, בפגיעתך פספסת, היא לא תפגע על-ידי חץ קופידון; היא בעלת חוכמה.

                  וגם, צנועה היא עד מאוד.

                  מקשת האהבה הילדותית היא חיה בלתי פגיעה. היא לא תסבול את מראה של תנאי אהבה,

                  או תקוד לשני על הסתער עיניו, או אינה מכורה לזהב וממון ממכרים: הו, היא עשירה ביופי,

                  לא עניה בדבר, כאשר תמותימות היופי עמה. "

 

  ( "רומיאו ויוליה" מאת וויליאם שייקספיר, מערכה ראשונה)

 

נכתב על ידי , 20/7/2008 22:05  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האם זה כבר הפך להיות מובן מאליו?



 

הבלוג הזה.

אני כבר לא עושה פוסטים מושקעים ואישיים כמו פעם.

את כותרות הרשימות עוד לא סיימתי,

וכמו שאתם רואים הם במצב קטסטרופה.

 

שום דבר שאני מתחילה אני לא מסיימת כמו שצריך.

קבענו לצאת היום, אבל הוא לא מתקשר.

מי הוא בכלל?

זה על העקרון.

קבענו לצאת, אמרת שכבר נדבר ונחליט לאן יוצאים. אז תתקשר.

אל תיתן לי להרגיש נואשת ומחכה, כי אתה לא משהו בכלל.

זה אתה שהתחלת איתי, אל תשכח.

אתה לא כזה מציאה גדולה. די פלוץ תקוע, אם לומר את האמת.

חברה שלי אומרת שלא התלהבתי ממך אלא מעצם העובדה שהתחלת איתי.

שזה במילים אחרות- אני פאתטית.

 

חשבתי שלא יצא לי פוסט.

חשבתי שאני אשב מול המסך ואירדם על המקלדת מרוב שאני משעממת אפילו את עצמי.

אבל כנראה שקורים דברים מתחת לפני השטח.

 

היום מישהו מהכיתה התגייס. אתמול נפגשנו בעיר כדי להיפרד ממנו.

לא מישהו קרוב אליי, אבל היום חשבתי עליו הרבה.

איך הוא הולך לבקו"ם, איך הוא מודד את המדים,

איך הוא עולה על האוטובוס ונוסע רחוק רחוק מהבית, מהחברים...

גם יומי יגיע. יום הגיוס.

מי יודע, אולי דברים שנראים לי נוראיים כרגע יתבררו כשטות.

שבוע מאז הנשף ואני מרגישה כאילו עברנו חיים שלמים.

יהיה בסדר, נראה לי.

 

נכתב על ידי , 17/7/2008 22:28  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחר הנשף, גאד דאמט.


 

  נו, אז מה אם מחר הנשף.

  אז מה אם מחר זה יהיה היום האחרון שאני רואה את השכבה שלי בהרכב (כמעט) מלא.

  מחר נהיה כולנו יפים ומושקעים, נעמיד פנים כאילו באמת הפרידה הזו חשובה לנו.

  ועם יד הלב- היא חשובה לנו כאין כדוגמתה.

  אני מחר אלבש את השמלה המדהימה (והקצרה מאוד) שלי.

  אז מה אם יש חשש שייראו לי את התחת בגלל שהשמלה קצרה.

  שייפרדו לשלום- את התחת היפה הזה הם לא יזכו לראות עוד.

  אז מה, אין לי בן זוג.

  פה ושם שמעתי מחברות שהציעו להם לבוא לנשף.

  יש לי חברה שאפליו התלבטה מבין שניים, באמת מסכנה.

  מרבית החברות שלי לא באות עם בן זוג, ונראה לי גם שיתר

  השכבה תבוא ככה, בלי בן זוג.

  הרי זה לא באמת נשף.

  זו סתם מסיבה במועדון שבה אנחנו הולכים לדפוק הופעה חד

  פעמית, לרקוד ולשתות עד שנתעלף / נקיא,

  שנאמר- "ככה ייעשה לכם הנשף".

  כאמור, לא משהו רומנטי בכלל.

  אני מתרגשת, כן. איך לא, בעצם- חיכינו לנשף הזה הרבה זמן.

  אולי בלה-לה-לנד הפרטי שלי הייתי באה לנשף עם  לימוזינה,

  כשלצידי נסיך עם עיינים כחולות.

  דאמיט- במציאות לא נסיך ולא צפרדע.

  נו, מילא.

  יש רק דבר אחד שדי מציק לי. קניתי נעליים עם עקב מטורף 

  (7 ס"מ אם לדייק). אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני בחורה מאוד גבוהה.

  בוא נגיד שהעקבים האלה הולכים להקפיץ אותי לתקרה.

  זה אולי יישמע מוזר, אבל אני מפחדת ממה שיגידו.

  כן, אני יודעת ש-90% מהבנות הולכות לדפוק עקבים, אבל אצלי זה כבר סיפור אחר.

  מה לעשות? יש לי כבר תשובה.

  לשים זין על כולם.

נכתב על ידי , 9/7/2008 00:07  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשהרגע שהכי לא רציתי שיבוא מגיע


 

מסיבת סיום.

מחזור ס"ה. מסיבת סיום מדהימה.

בכיתי המון. אני יודעת שהבטחתי לבכות, וידעתי שזה יבוא,

 אבל זה היה ד'י מפתיע, לא התכוננתי לזה.

הבכי הראשון- מצגת של התמונות הכיתתיות מכיתה י' ועד י"ב.

כל האיפור נמרח לי. תתפלאו, ברגעים מרגשים של בכי האיפור הוא דאגה.

לא האמנתי שמסיבות הסיום שראיתי במהלך השנים,

בוגרי בית הספר שראיתי שעזבו אחד אחד,

כל אחד ואחת פונים לחייהם ולדרכם,

לא האמנתי ואני עדיין לא מאמינה שעכשיו זה תורנו.

 

כשישבנו במגרש הספורט על כיסאות הפלסטיק הלבנים,

כשהבטתי על הפנים הנרגשים של ההורים, החברים והאחים,

נזכרתי בכל אותם סרטי נעורים. הסרטים האמריקאים המפגרים האלה,

שבד"כ עוסקים בתלמיי תיכון בי"ב בשנתם האחרונה.

כמובן ששיא העלילה של הסרט הוא הנשף, "הפרום".

מי ידע שגם אנחנו יום אחד נגיע לזה?

תמיד הסתכלתי על הדמויות בסרטים כאילו הם אנשים בני 30. גדולים כ"כ.

בחיי, לא חשבתי שאי פעם אגיע לסיום בית הספר.

גם לגיל 30 אני אגיע, אבל תנו לי להיות ילדה עוד קצת.

זה עצוב כשחושבים על זה. יש ילדים שאני כנראה לא אראה עוד.

יש גם אנשים שאני לא אשמור איתם על קשר. כן, עם כל הרצון הטוב,

כולנו יודעים שיש קשרים שנשמרים רק בכותלי בית הספר. זה כל היופי שלהם.


 

 

אז אני נפרדת מצלצול השעון של שעה 08:15.

אני נפרדת מהשער ומהחנייה של בית ספר,

 שלא הייתה כלום מלבד ריבוע חולי

שבו כל מכוניות התלמידים והמורים נדחסו.

אני נפרדת ממגרש הספורט,

שבו את כל שיעורי הספורט בילינו בהתלונניות ובריצות בשמש.

אני נפרדת מהחצר היקרה שלנו,

שהייתה לנו מפלט אחרי כל שיעור ארוך,

היא הייתה מרכז חיינו לכמה שנים טובות.

בחצר בכינו, אהבנו, צחקנו, העברנו חוויות,

רקמנו לנו חלומות ובנינו לנו מגדלים והרים של תוכניות לעתיד.

החצר הזו הכילה את כולנו, את התמימות שלנו ואת הנעורים האלה.

אני נפרדת מהכיתה.

מארבע קירות אפורים (אומרים שפעם הם היו לבנים,  

אבל אלו שמועות מופרכות, מי מקשיב לרכילות בימינו).

הקירות שבתוכם קפאנו מקור בחורף ובקיץ ניפנפנו במחברות

בגלל שעוד פעם המזגן החליט לא לעבוד.

 

איך אני אוכל להעביר לכם את ההרגשה שלי,

כשישבתי במגרש הספורט כשמשני צדדיי אני מוקפת חברות

ומאחוריי עוד תלמידים מהשכבה.

לא תצליחו להבין את ההרגשה הזו שאתה יודע שאתה נפרד,

וממשיך אל הלא נודע.

מה יהיה בחוץ?

מישהו חכם אמר פעם שבית ספר זו חממה.


 

לפעמים המבוגרים שוכחים שהם גם היו פעם ילדים.

הם שכחו שגם הם היו מאוהבים, ושגם להם היו חלומות.

הם שכחו שפעם תמימות הייתה משהו מקסים וכובש,

והם שכחו שפעם הם רצו לטרוף את העולם, כי הוא היה מונח לרגליהם.

פעם הצחוק שלהם היה מכל הלב, הוא בא מבפנים,

והכאב שלהם לא היה בגלל משהו חומרי.

פעם הרגשות היו משהו טוב,

פעם לאהוב לא היה משהו אסור, כשהם היו ילדים.

המבוגרים שכחו לפעמים מהם נעורים.

הם שכחו להתרגש, הם שכחו כמה כיף זה להחזיק ידיים.

מתי בפעם האחרונה הם ישבו והביטו בשמיים הכחולים.

הם שכחו מזה לרוץ ברגליים יחפות על החול, רטובים.

מתי בפעם האחרונה הם הרגישו קרן שמש מלטפת על הפנים.

למה הם שכחו שפעם גם הם היו ילדים?


  

 

"קח אותו לאט את הזמן.

העולם עוד יחכה בחוץ.

קח עוד שאיפה מן הזמן. שתי דקות לפני ההתפכחות.

להתמכר ללב המתפקע,

לדמיון המתפרע, ולאושר הנוגע,

בעומק הכאב.

אתה עוד תגלה את העולם,

אם תרצה או לא תרצה,

יש עוד זמן להשתנות, מן הקצה אל הקצה"

 

נכתב על ידי , 6/7/2008 20:21  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,197
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'אבי גירל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'אבי גירל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)