אני לא מאמינה שאני כותבת פוסט עכשיו.
רק עכשיו חזרתי מהעבודה, ומצב הרגליים שלי נוראי מינוס.
אבל לא מתלוננים.
בכל זאת, כשמרוויחים כסף עדיף לא להתלונן.
כן, היום ה-10 בחודש,
וילדים חביבים אתם יודעים מזה אומר כשמגיע היום ה-10 בחודש?
(רמז זה קשור לכסף)
יפה- שוב לא מקבלים משכורת.
הבוס שוב שכח לחשב לי משכורת!!!
הפי הפי, ג'וי ג'וי.
טוב אז אחרי שאיחלתי לבוס היקר שלי כל מיני מיתות משונות
שכרוכות בהרבה הרבה כאב,
אני מתפנית לעשות את מה שיותר חשוב לי-
לטחון לכם במוח את הבולשיט שלי.
..........................................................................
כתם
"כשיצאתי מהמפעל היישר לאור יום דברים נראו אחרת.
זו פעם ראשונה שהתוודעתי לעולם שבחוץ.
זו הייתה תקופה אחרת וימים אחרים.
הימים שלפני הכתם.
אתם יודעים- אף אחד לא בוחר איך להגיע לעולם הזה.
אין מישהו שיושב למעלה ושואל אותך איך אתה רוצה להיראות או מה יעלה בגורלך.
כשאתה יוצא לאוויר העולם אתה לא יודע עם מי תיפגש ועם מי תתראה.
אתה לא יודע מי ייבחר אותך ומי יידחה אותך על הסף.
כשהגענו היינו כולנו צפופות.
נרגשות, חיכינו ליידים חמות שייקבלו אותנו.
אתם יודעים- כשבני אדם פוגשים משהו חדש יש להם נטייה לחייך-
כי זה חדש להם.
משהו חדש תמיד צח ויש לו ריח של תקווה ושל הבטחה.
ולנו המראות היו חדשים, הריחות היו חדשים והאווירה הייתה שונה.
כמו שלנו היה הכל חדש גם לה היינו חדשות, היינו לה כהבטחה למשהו טוב יותר,
ולכן היא נתפנתה ישר לקבל אותנו.
באותו הרגע ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות.
הייתה תחושת מתח משכרת ומענגת באוויר,
כמעט יכולתי לחוש בהתרגשות של שכנתי שעמדה לידי וחיכתה גם היא לרגע שלה.
לאחר קבלת הפנים התמקמתי לי גבוה בצד.
לא רע. יש לי ראות טובה על העולם,
אף אחת אל מסתירה לי. יש לי את כל הבמה כדי להציע את עצמי,
אולי מישהו רוצה לאמץ.
נעים להכיר, אני חולצה חדשה ולבנה שרק עכשיו הגיע מהמפעל אל החנות.
אני עומדת על המדף שליד הגופיות, ואני מוצעת למכירה ב-25 שקל.
אני לא יקרת ערך כמו הגופיות, אבל עדיין יש לי מעמד. אני במדף הכי גבוה.
כשעוד יום עבר, ועוד יום,
ומדדו אותי עוד ועוד בנות מפונקות שבאו עם אמא שלהם, התקווה החלה לדעוך.
כל יום שעבר הזכיר לי כי את השכנה שלי מהמדף מתחת כבר לקחו,
וכי במקומה ובמקום החברות שלי התחלפו החולצות,
ועכשיו יש יש לי שכנה חדשה וכחולה.
אני לא כ"כ אוהבת את החולצות הכחולות, הן קצת סנוביות.
הן עברו צביעה כרומית וייבוש, להן יש מעמד.
הן חיות במין גאוות יחידה מפני שהן עברו את הצביעה.
בסדר אני עוד בתולית, אני רק חולצה לבנה פשוטה שעוד לא זרקו אותה למים,
אבל אני חיה בתקווה שעוד יום יבוא ואני אפגוש מכונת כביסה כמו בסיפורים ששמעתי.
אני לא יודעת להצביע על הבעיה, אבל משום מה כבר מספר פעמים הגעתי אל הקופה,
וממש ברגע לפני שהוכנסתי לשקית והגאולה באה,
החליטו להחזיר אותי.
עד שיום אחד היא קיפלה אותי והסתכלה בי בחלחלה.
כן, זו הפעם המאה שמחזירים אותי.
שמעתי לחשושים, אני לא חירשת, אני יודעת שיש עליי כתם.
הבוס אומר שככה באתי מהמפעל. אני פגומה.
כשהיא הסתכלה בי כך הבנתי שהתקווה התפוגגה, ושאני מיועדת לחיי בדידות נצחיים.
אף אחד לא רוצה חולצה לבנה שיש עליה כתם שחור.
לא אכפת להם שהכתם הוא מאחורה קרוב לשרוול,
לא אכפת להם שמרוב קיפולים נהייתי נעימה יותר למגע
ושהתרחבתי קצת לנוחיות הלובשים.
לא אכפת להם שאני מיועדת לחזור לשקים ומשם בחזרה למפעל.
רק אלוהים יודע מה יעשו לי במפעל. יכול להיות שיפרמו אותי.
אני לא רוצה לחשוב על זה.
תמיד קיוויתי למצוא לי משפחה נחמדה. אולי אפילו להיות מודפסת.
אתם יודעים, להיות חולצה מודפסת זו פיבילגיה שלא כל אחת זוכה לה.
רק לחולצות היפות, המושלמות, רק להם יש זכות להיות מודפסות.
אנחנו הפשוטות מיועדות להישאר מכוערות- לבנות ופשטות.
אולי היופי שלנו טמון בפשטות שלנו, רק אולי.
לפעמים הייתה רוצה להיות חולצה שחורה.
אלו החולצות עם הכי הרבה מזל-
הן לא מתלכלכות, ולא צריך לשמור אותם בכפפות של משי.
החלום שלי היה למצוא חברות חדשות בארון ריחני של מתבגרת.
תמיד חלמתי להיות החולצה האהובה של מישהו.
אולי להיות אפילו כמו החולצות החברמניות האלה
שמלוות את החיילים מאז סיום קורס החובלים.
"קיץ חובלים 99' שולטים".
תמיד חלמתי להיות דהויה ומשומשת מרוב שלבשו אותי.
אבל החלום כנראה לא יתממש.
אתם יודעים, זה לא נורא כ"כ. יש חולצות שלא נועדו להגשים את החלומות שלהם,
וזה רק עניין של מה בכך.
אתם יודעים, אנחנו סה"כ חולצות שאתם קונים במבצע של אחד ב-25 וחמש ב-100. "
אני מושפעת קשות מהחנות בגדים שבה אני עובדת, אתם יודעים.
הסיפור סתם התחיל כשקיפלתי היום חבילה חדשה וריחנית של חולצות שרק יצאו מהמפעל.
כשקיפלתי ראיתי שיש חולצה אחת עם כתם שחור.
זה מוזר לקפל חולצות כאלה, כי אני יודעת שאלה החולצות שיעלו אבק על המדף.
אלו החולצות שאני אקפל שוב ושוב כשאנישם ייקחו אותם בטעות ויחזירו.
לא קלים חייה של חולצה לבנה.
..........................................................................
איזה חג שבועות זה היה.
כל החג אכלנו, שתינו, צחקנו, ישנו, אכלנו, הרצנו דאחקות משפחתיות, ואכלנו עוד קצת.
שולחן השבועות השנה היה עמוס מתמיד,
דודה שלי עם בעלה החדש עשו עלייה לירושלים לבית של סבא וסבתא
ובאו להנעים את זמננו בסיפורים לא מעניינים.
הידעתם שדודה שלי עובדת בסניף הבנק בדיזינגוף,
ואחד הלקוחות הקבועים שלה הוא אנחל בונני (הדוגמן השווה ההורס)?
הידעתם שדודה שלי מתחילה איתו באופן קבוע ואפילו לא מנסה להסתיר את זה מבעלה?
ולמה שתדעו עובדות כאלה לא מעניינות?
סבא שלי כמובן היה שופע מהבדיחות הלא מצחיקות שהוא
מריץ עם הזקנים בבית הכנסת.
ותמיד הבדיחות האלה של הזקנים הסוטים קשורים לנשים.
רב בית הכנסת עשה הרצאה ובה הטיף כי
"שיר השירים הוא ספר קודש ויראה ולא תועבה כמו שאתם מייחסים לו.
'שני שדייך כשני עופרים' מתאר לא את גוף האשה,
אלא את הצדיקים אבותינו משה ואהרון!"
סבא בתגובה: "אני נשוי כבר 40 שנה ואני עדיין לא יודע מי מהם הוא משה ומי אהרון".
..........................................................................
סתם כי נזכרתי בטיול השנתי, אני חייבת לציין שזה היה טיול שווה בהחלט,
אם לא הבנתם את זה מהפוסט הקודם.
אולי קצת התלוננתי על שהוא היה קצר,
אבלז ה רק אומר שהוא השאיר טעם של עוד, לא? 
כשעשינו את המסלול ביום הראשון אני זוכרת שעצרנו באיזה שרידים של מבנה מימי הביינים, והמדריכה התחילה לתת הרצאה משעממת ולא חשובה.
באיזשהו קטע היא התחילה לספר לנו על מסעות הצלב ועל המבצרים הצלבניים והתקילה אותנו בשאלה:
המדריכה-"איך הצליחו האבירים בימי הביינים לחדור עם הסוסים והחליפות מגן מעבר לחריץ הקטן של המבצר?"
-ילד מהכיתה- "עם וזלין!"
..........................................................................
אני עייפה, הרוגה, סחוטה 100% פרי,
ורק נשאר לי לאחל לכם לילה טוב וחלומות ורודים
(עם פונפונים ובחורים בלונדיניים בטנגה).
(לא תאמינו אבל כשכותבים בגוגל 'טנגה' מקבלים אותו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
