מסע בשלוליות של עומק ושטות

להיות בצומת דרכים זה לא קל.

באמת.

את כבר לא יודעת מה את ומי את. ומכעיס אותך לדעת שכל מה שחשוב היום הוא מה את- מצליחה או לוזרית,

ולא מי את- בנאדם ישר וטוב. קצת קשה לך לדעת לאן לפנות- ימינה או שמאלה, ומה בעצם מחכה לך שם בסוף השביל-

האם זהו האושר הנכסף או לאות מרה שאין לה סוף?

כי הרי שום דבר בחיים הוא לא חד משמעי- אין שחור ואין לבן. הכל בגוונים.

ואילו רק ידעת מה יהיה אם תפני הלאה. אולי כבר עדיף להישאר עומדת קפואה במקום-

בוהה בשלט שמצביע על שני כיוונים שונים. פשוט בוהה ומתפללת שמישהו כבר יחליט בשבילך.

ואת עומדת מפוחדת ומסתכלת במבט ריקני בשלט עץ, ובתוך הראש המחשבות משתוללות-

את מגוללת את סיפור חייך שוב ושוב ושוב. והתמונות שאת רואה במוחך משתקות אותך.

בלב עולות שאלות קשות ללא תשובות- האם בגללם את כזו מפוחדת וחסרת בטחון?

האם הם הרסו לך שנים כה יקרות בחיים, והאם בכלל אפשר לתקן את ההרס?

בזמן שאת עומדת מלכת העולם מאחורייך זז ומתקדם הלאה, והנה כבר שנה חדשה בפתח.

אבל צומת הדרכים המאיימת הזו עדיין כאן מולך. ההחלטה הגורלית הזו היא רק בידייך.

וזה מפחיד נורא- את לוקחת עוד כמה שניות של התלבטות, של הדחקה מתוקה ושל  שקר מנחם.

את מתרפקת על עוד כמה שניות של ילדות שכבר לא תחזור, והפרידה הזו קשה כמו פרידה מאהוב.

הנשמה שלך נשרפת ובוערת בך, הילדה שהיית כבר לא תחזור, היא נקברה תחת שקרים ופחדים,

אבל אולי כבר עדיף כך.

כי הילדה המפוחדת הזו שהייתה בך מנעה ממך להיות מי שאת, האמת שלך בכל אותם שנים לא יצאה החוצה,

העדיפה לגסוס תחת אבק מצטבר ותחת הכחשות כבדות.

אז את לוקחת נשימה עמוקה מאוויר קר שחודר לך לעצמות, מרגישה יד נעלמה מלטפת את לחייך,

ומדמיינת שזה הוא, שבא לחבק אותך בכל הכוח וללחוש לך באוזן שהוא כאן- ומעכשיו הכל יהיה בסדר.

אלה שניות גורליות, בהן את בוחרת אם ללכת בדרך הישר או בדרך הרעה.

וזה קל לומר, אבל את בתוך תוכך יודעת כמה קשה לבחור בין טוב לרע.

בין נצחון לבין תבוסה.

ובכל אותו הזמן שאת פוסעת בצעדים מהוססים את שומעת את כל אותם הקולות הקטנים שאומרים לך שאת לא מסוגלת,

שאת כה קטנה ולא יוצלחית, שכבר עדיף לך לוותר,

והמאבק הזה- להשתיק את הקולות, להאחז בכוחות עילאיים שאת מוצאת בעצמך- ולא ליפול, לא להתייאש.

המאבק הזה כמעט ומותיר אותך ללא רוח חיים.

כי האושר הוא זמני וחולף, ואילו הייאוש והעצב הוא אינסופי.

והוא בעצם אהוב לא קיים.

 כתפיו הרחבות והריח המנחם שלו הוא בעצם אשליה, פנטזיה קטנה שאת בונה לעצמך כל לילה כשאת הולכת לישון,

מפני שזה הדבר היחיד שמחזיק אותך בלילה בחושך-

כשכל הצרות מתאספות ומאיימות עלייך.

ובאותם רגעים באותה צומת דרכים ארורה ונהדרת את נזכרת בו, שהוא בעצם לא אמיתי,

ולכמה שניות הידיעה הזו כמעט שמפילה אותך,

אבל כשאת פוקחת עיינים ואל מולך ניצב אותו שלט גדול ומאיים,

את יודעת לאן לפנות, הבחירה שלך צרובה בדמך והיא כה אמיתית וממשית,

ואת מתחילה לפסוע בבטחה אל עבר המחר- שם כבר יהיה יותר טוב.