מסע בשלוליות של עומק ושטות

פרק קודם

"לאהובתי הראשונה קראו מרי.

זה מוזר שעד עכשיו לא הזכרתי את שמה ולו פעם אחת.

אולי הסיבה לכך היא שכל פעם ששמה עולה על שפתיי אני מרגיש דקירה בלב.

היום ישבתי וספרתי את הימים מאז שהיא עזבה. שנתיים וקצת.

כבר 789 ימים שאני לא רואה את פניה, שאני לא מרגיש את השפתיים שלה על שלי,

שהריח המוכר של שיערה לא עולה באפי.

זה כואב. כואב בגלל הידיעה שהיא רחוקה אלפי קילומטרים אבל חיה וגדלה בתוכי כמו גידול ממאיר.

בלילות לפעמים הייתי חושב שאני אמות ביום שבו אני אראה אותה שוב.

וכן, הייתי מוכן למות ולעקור לעצמי את הלב רק כדי לראות אותה שוב.

את אריאל הכרתי לפני חודש. היא הגיעה לחנות הספרים שלנו וביקשה עבודה.

ג'ו בחן אותה קצת, שאל אותה כמה שאלות ולבסוף אמר לה לבוא למחרת.

בימים הראשונים לא החלפתי איתה מילה. היא לא עניינה אותי. סתם עוד בחורה אחת.

בניגוד אליי, ג'ו דווקא סבב אותה ומהצד שמתי לב שהעיינים שלו תמיד מכוונות אליה.

כשאמרתי לו שכדאי לו למצמץ לפעמים כדי שלא ייצאו לו העיינים מהמקום,

 הוא תירץ לי ואמר שהוא רק בוחן את העבודה שלה והאם היא מסתדרת עם כל מדפי הספרים העמוסים.

בכל פעם שהייתה צריכה להרים ערימת ספרים כבדה הוא ישר היה קופץ לעזור לה כמו כלב שזרקו לו עצם.

אבל כזה הוא ג'ו. כל בחורה שנייה גורמת לו להזיל ריר,

ולי נשאר רק לרוץ אחריו עם דלי כדי שלא ייעשה שלוליות.

ערב אחד ג'ו היה צריך לנסוע מחוץ לעיר כדי לנהל מו"מ עם אחדהמוציאים לאור

כדי להשיג מלאי של רבי המכר האחרונים,

 ואני ואריאל נשארנו לבד בחנות.

זו הייתה הפעם הראשונה שממש ניהלנו שיחה ודיברנו סתם על עצמנו ולא על עבודה.

כשסיימנו את יום העבודה סגרנו את החנות, ואני הצעתי בנימוס ללוות אותה לביתה.

למרבה ההפתעה גיליתי שהיא גרה כמה בניינים ממני.

היה לי כיף ללכת איתה ולדבר. יש לה עיינים טובות, לאריאל. גם החיוך שלה רך, מביע הרבה חום.

מהשיחה איתה גיליתי בחורה כנה ואמיצה, מלאת ביטחון, בחורה שיודעת מה היא רוצה מהחיים.

כבדרך אגב שאלתי אותה מה היה קורה אם היא הייתה רוצה לנסוע לארץ רחוקה לחפש כיוון בחיים.

היא ענתה לי שהיא לא צריכה לנסוע לחפש את עצמה בשום מקום,

מפני שאדם שיש לו מטרות לא צריך להתרחק כדי להשיג אותם.

לפעמים מה שהוא מבקש נמצא לו מתחת לאף.

שאלתי אותה מה קורה אם היא לא שלמה עם עצמה ולכן היא צריכה לראות עולם כדי לגלות מי היא ומה היא.

היא ענתה לי שבני אדם צריכים פשוט לקבל את מי שהם ולא לנסות לחפש את התשובות אצל אחרים,

כי זה בא מבפנים.

לי לא היה מה לענות. שתקתי וחשבתי על מרי.

כשנפרדנו נתתי לאריאל נשיקה מנומסת על הלחי כפרידה.

כשהמשכתי לכיוון ביתי, הרגשתי לפתע בוגד.

לא יודע למה, אבל הרגשתי שהשיחה עם אריאל היא כמו בגידה באהבתי למרי.

בימים הבאים ניסיתי להתרחק מאריאל. ג'ו המשיך לקרקר סביבה ואני העדפתי להמשיך לעסוק בעינייני.

הסתפקתי בשלום חטוף בבוקר והשפלת מבט.

כבר מזה כמה ימים שאני חולם על מרי ופתאום החלומות כבר לא מתוקים כמו בעבר.

למה אני מרגיש ככה?"