רגעים קטנים כמו רגעים גדולים- משנים השקפה.
רגע קטן של צעד אחורה והפוגה,
רגע של הירגעות והכעס נעלם ומפנה מקום לפשרה ולסליחה.
די לדרמות ודי לסערה- אני רוצה קצת שקט.
היום דיברתי הרבה. שיחות נפש כאלה. עם חברה של אבא. עם מישהו מהעבודה. עם אחותי.
היום למדתי שכולנו בני אדם ובסופו של דבר כולנו מרגישים אותו דבר-
רק דרך ההיסתכלות שלנו היא אחרת.
אם תפתחו קצת את הראש תראו שמכל בן אדם אפשר ללמוד משהו.
והיום אני למדתי להסתכל על דברים אחרת. בגישה יותר סלחנית.
זה כיף לגלות שכולנו מאוד דומים, וזה די הגיוני אם תחשבו על זה.
כולנו בני אנוש בשר ודם, כולנו כמהים לאהבה ואף אחד מאיתנו לא אוהב לריב.
אני אשמור לי היום את הרגעים הקטנים האלה- את השיחות, את החיוך הקטן שעלה על פניי,
את המבטים ואת תחושת ההזדהות.
כל אדם הוא קופסה בעלת צורה שונה. כל אדם והקופסה שלו.
יש אנשים עם קופסאות יותר גדולות, יש כאלה שבאים באריזה קטנה.
יש אריזות יותר יפות, ויש אריזות פחות יפות.
בכל קופסה, בפנים בפנים, יש מנה קטנה מכל דבר.
יש מנת כאב, מנת שמחה, מנת כעס, מנת חלומות, מנת חוכמה
מנת שנאה וגם מנת סליחה ורחמים.
כל אדם בוחר להציג את התכולה שיש לו בפנים באופן אחר.
המנות שמוצגות החוצה הם האופי של האדם. זה התצוגה שלו והם אלו שמשרתים אותו בחייו.
בני אדם לא יודעים להשכיל ולהסתכל על התכולה שבפנים, הם עסוקים בלבחון את האריזה.
לפעמים הם שופטים את הקופסה וחורצים את גורלה רק מהתצוגה. הם לא טורחים להסתכל פנימה.
מה שהם לא יודעים זה שהחוץ הוא רק עטיפה שמתכלה עם השנים ולא נשמרת אף פעם כפי שהיא.
הם לא יודעים הוא שהתכולה והמנות שבפנים הם אוצר שלא מתכלה, לא נהרס ורק משתבח.
כמו בכל אריזה, גם לאריזה שנקראת בן אדם שמים תוויות.
התוויות הללו הן צורך של הקופסאות להכיר זו את זו ולברור לצד אילו קופסאות הן רוצות להיות מונחות.
עד פה הכל נחמד ויפה וזה רעיון מעולה למיין קופסאות,
הבעיה היא שלפעמים שמים תווית לא נכונה על מישהו. ותווית שכזו מאוד קשה להסיר מהגב.
קחו לכם הפסקה. תנסו להכיר באמת.
תנסו פעם את להקשיב בלי לשפוט ובלי לבחון את התווית.
אולי בעצם תגלו עולמות חדשים ותמצאו נפש תאומה וקרובה.
אלו יהיו הרגעים הקטנים של האושר.
כי שיחת נפש זה דבר ששום כסף שבעולם לא יוכל לקנות לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
