מסע בשלוליות של עומק ושטות

פוסט 1

פוסט 2

"מזה כמה שנים אני מתהלך לי בשוק הפנויים- פנויות. כמו דג ששוחה כנגד הזרם- אני לא מוצא את מקומי.

ניסיתי לצאת כמה וכמה פעמים עם בחורות מכל הסוגים.

יצאתי עם בחורות יפות, חכמות, מושכות ואינטלקטואליות.

אבל בכל פעם שנפגשנו והתקדמנו בשיחה הבנתי שחסר לי ניצוץ.

כבר ממזמן הבנתי שהלב שלי מסרב לבחור מישהי מאז שהיא עזבה.

בכל פעם שג'ו היה קופץ מולי ומכריז "יש לי מישהי להכיר לך" הייתי חושב לעצמי לרגע, ומסרב.

אחרי הפצרות ותחנונים של ג'ו אני בד"כ מסכים. החלטתי לא לפסול אף אחת, לתת לעצמי וללב שלי הזדמנות.

הבעיה היא שבכל פעם אני מתאכזב מחדש. הן משעממות אותי.

לא משעממות ברמה מנטלית ובשיחה, הם משעממות במישור הרגשי. הלב לא פועם בחוזקה כמתבקש.

ג'ו מזלזל בצורך שלי להתרגש. הוא אומר שהחיים הם לא סרט של דיסני, ואני מסכים איתו.

ובגלל זה אני בדרך כלל גורר את עצמי לדייט שני, כדי לבדוק אם לא פספסתי משהו בפעם הראשונה.

אבל בפעם השנייה אני קובע את גזר הדין, ואחרי שאני פוסל משהו- שום דבר לא יעזור.

וזו גם הסיבה שאני לבד.

אני לא יכול להתלונן, וגם אין לי זכות לכך- מפני שטוב לי ככה.

לא רע לי עם עצמי. אפילו אפשר לומר שאני היום הרבה יותר שלם עם מי שאני מאשר בעבר.

השנים הרבות האלה של הלבד גרמו לי להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי-

וזה דבר ששום קשר זוגי לא יוכל להשיג.

וזה גם לא שטוב לי כ"כ עם הבדידות. הגעגועים אליה לפעמים כואבים כמו סכין בבטן, ואולי אף יותר.

עם הזמן הם פחתו משמעותית ודהו, כמו פצע עמוק שמגליד אך משאיר צלקת.

לפני הרבה זמן קראתי באינטרנט סיפור אישי של מישהו.

אותו בחור מספר על השנים בהם היה אדם שמן. לא שמנמן- שמן.

הוא סיפר איך בילדותו ובעיקר בגיל ההתבגרות הוא סבל. זה לא היה סבל של לעג ושל הצקות-

אלא הסבל מהרגשת החריגות.

האירוע ששינה את חייו היה אותו יום שהוא הלך למסיבה עם חברים, וחבר שלו ניסה להכיר לו מישהי.

הוא מספר כי כבר ממבט הלעג שעל פניה כשעמדה מרחוק הבין כי אין לו סיכוי.

סופו של הסיפור היא שהבחורה פשוט צחקה והלכה לה, והשאירה אותו עם המון כאב וכעס..

לאותו קטע שהבחור פרסם נרשמו כ-1689 תגובות.

כשקראתי את התגובות ראיתי שאנשים פשוט נדהמו מהכתיבה היפה ומהכישרון,

והבחור (שרזה ביינתים 30 קילו) קיבל המון חיזוקים.

אותי הדבר די קומם. מה הכישרון בלספר פשוט את הסיפור שלך? זה לא כישרון- זו המציאות.

הוא פשוט בא וכתב כל פרט ופרט מחייו, באומץ ובכנות.

לבני אדם יש נטייה להיות רגשניים נוכח סיפורים כאלה רומנטיים וגדולים מהחיים על החלטות,

 ועל שינוי משמעותי ועל עבר עם כאב.

זה הרי מאוד מרגש לחשוב על בנאדם שדרכו עליו כל חייו והיום הוא משתין על כולם בקשת.

אבל בני אדם לא יודעים שאחרי שכל מחיאות הכפיים והטפיחות על השכם מסתיימות,

 נותרת נפש פצועה שחוותה הרבה כאב והשפלה.

מהתגובות שקראתי הבנתי שהקוראים פשוט ראו את הסיפור כמשהו מאוד מרשים ומאוד ראוי להערצה,

אבל לא הבינו שזה סה"כ בחור שבא לספר על תקופה מאוד מסריחה בחיים שלו.

ולמה אני מזכיר את הבחור והסיפור שלו והתגובות באינטרנט?

מפני שהסיפור שלו דירבן אותי ונתן לי דחיפה לשנות את החיים שלי.

והחיים שלי היו בשפל, הכאב על העזיבה שלה- אהבתי הראשונה- היה חד ונותר עומד במרכז הלב שלי,

עוקר ממני כל שמחה.

כל זה עד ליום שבו הכרתי את אריאל"