מסע בשלוליות של עומק ושטות

אחרי שנה אחרונה ביסודי שהייתה לי שנה קשה מאוד, בעיקר מהפן החברתי,

עברנו דירה לעיר אחרת ועליתי לחטיבה.

זה היה הגיל שבו את מתחילה לשים לב לחזה שמתחיל לבצבץ לו, את מקבלת מחזור בפעם הראשונה,

ובנים נראים לך פתאום באור אחר לגמרי.

הייתי נערה ביישנית. מאוד.

כשהגעתי לבית הספר החדש מצאתי לי את החברות הקרובות, וזה הספיק לי.

היינו שלישייה, לפעמים הצטרפה אלינו עוד בת.

אני, נ', י' ולפעמים גם ד'.

היינו מאוד מחוברות אחת לשנייה.

את כל ההפסקות העברנו יחד, היינו מרכלות, מספרות סודות ולפעמים גם רבות אחת עם השנייה.

היה לנו כינוי בכיתה. "מטה המכוערות", ככה היו קוראים לנו.

אני הייתי הגבוהה, נ' הייתה הנערה עם הגשר והשפם,

י' הייתה הבחורה הרזה והשטוחה, וד' הייתה השמנה.

לא התייחסנו לכינוי הזה מפני שלא היו משתמשים בו הרבה.

אבל אני לא אשקר ואתוודה כי בפעם הראשונה שקראו לנו ככה וכולם צחקו על ההברקה,

דמעות עמדו לי בעיינים.

כן, היו שנים די קשות מהבחינה הזו.

לי ולחברות שלי היו מציקים בלי הרף.

לא עבר יום שלא הייתי עוברת במסדרון או בחצר ומישהו לא היה זורק הערה.

עם הזמן זה פשוט עבר לי ליד האוזן.

כבר הייתי מזהה מי הבא שיעיר ופשוט הייתי מעבירה את זה הלאה.

אבל ישנם נזקים שמחלחלים בשט והורסים את הבנאדם מבפנים.

היו ימים שמישהו היה זורק הערה וזה נפל דווקא ביום שהרגשתי בו רע מאוד עם עצמי.

הייתי חוזת הביתה ובוכה. עד שזה עבר לי והייתי הולכת שוב לבית הספר למחרת כדי להתמודד שוב.

הייתי בוכה על מר גורלי מדוע כולם מסתכלים על הגובה החריג שלי,

 במקום להסתכל על הפנים שלי ועל התלתלים היפים שהיו לי אז.

באותם ימים הייתי הולכת עם גב כפוף ופנים באדמה.

הייתי מסתכלת על הבנות האחרות ולא הייתי מבינה למה הם כאלה זקופות בזמן שאני כ"כ מושפלת.

כיאה למנודות חברתית אני וחברותיי לא היינו כמעט יוצאות מהבית.

היינו רק נפגשות אחת אצל השנייה, ומרכלות.

היינו מדברות על ההיא וההוא ועל החבר החדש של זאת מהכיתה ועל החתיך מהשכבה העליונה.

החיים שלנו היו משעממים- אז חיינו את החיים של האחרים.

אפשר לומר שלמרות ההתבודדות שלנו נהנינו מאוד אחת עם השנייה.

..............................................................................................................

השינוי התחיל עם ההתקרבות לתיכון. ההצקות ירדו משמעותית,

ואני התחלתי לעשות ספורט באופן קבוע.

לאט לאט הגב זדקף, הראש הורם והמבט כבר לא היה באדמה.

רזיתי קצת, התחלתי לשים לב יותר למה שאני לובשת, ואני וחברותיי התחלנו קצת להתערבב חברתית.

לי' אפילו היה חבר ראשון בתקופה הזו.

כשעלינו לתיכון ההערות פסקו לגמרי. הבנים צמחו וגבהו ואני לא הרגשתי כ"כ גדולה.

התבגרנו.

בשנתי השנייה לתיכון עברנו שוב דירה ובבית הספר החדש התחיל השינוי האמיתי.

רכשתי לי מספר רב של חברים, היינו יוצאים הרבה, הפסקתי להירקב בבית.

שמרתי על קשר עם נ', שהייתה חברתי הטובה ביותר.

נ' השתנתה מאוד. הגשר הוסר, היא הסתפרה והתחילה לפזר את השיער,

ולמדה איך להתקרב לאנשים בלי להתבייש.

אפשר לומר שהפכנו ליפות.

זה לא היה קל, זה לקח מספר שנים, אבל בסוף הגיע השינוי המיוחל.

..............................................................................................................

סופו של הסיפור אינו אופטימי, אבל הכל עוד פתוח.

למרות השינוי שאני וחברותיי עברנו, למעשה בתוכינו נשארנו אותו דבר.

אולי כלפי חוץ אני יפה, אבל בפנים אני אותה מכוערת.

וזה לא ישנה אם יתחילו איתי, וזה לא משנה אם אני אסדר את השיער ואתאפר,

ההרגשה היא אותה הרגשה.

וכיצד זה מתבטא? עם בנים, כמובן.

אני נ' וד' שלושתינו עוד לא היינו בקשר עם אף בן. והיו אופציות, אל תטעו.

אבל משום מה, כשזה נוגע לגביי, זה אף פעם לא זה. זה לא נהיה רציני.

בוא נגיד שלדייט עוד לא יצאתי. ואיך שנ' קוראת לזה- אנחנו עדיין בתולות שפתיים.

זה מפני שאת יכולה להעקור את המכוערת שבך מבחוץ- אבל לא מבפנים.

תמיד כשתלכי למסיבה ותתלבשי בבגדים הכי טובים שלך, ותאפרי את העיינים בצבעים,

ותחליקי את השיער-

גם אז כשתרקדי ותראי שמתחילים עם חברות שלך ולא איתך תרגישי מכוערת.

וגם כשיתחילו איתך תרגישי מכוערת.

וכשחברה תכעס עליי למה אני שוב מתלוננת על עצמי אני שוב ארגיש הכי מכוערת בעולם.

לא קל למחוק התעללות של שנים מצד הסביבה ולא קל לשכוח את מטה המכוערות,

אבל אני עדיין מנסה.