מסע בשלוליות של עומק ושטות

פוסט קודם

" הגעתי הביתה וחלצתי את הנעליים. רשמתי לעצמי תזכורת-

לא לרוץ יותר עם הנעליים האלה.

כשנכנסתי למקלחת בכדי לשטוף את המאמץ, התחלתי להרהר.

זה היה צפוי שאני אשקע במחשבות מפני שהמקלחת היא זמן שבו אתה נמצא במקום סגור ושקט,

רק אתה עם עצמך ואין אף אחד מסביב.

ניסיתי לנבור ולחפש תשובה מדוע אני לא מפסיק לחשוב עליה למרות שעבר כל כך הרבה זמן.

זה נכון שמאז שהיא עזבה לא הייתה עוד אחת אחרת בחיי,

וזה נכון שהיא הייתה אהבה ראשונה.

אהבה ראשונה- המילה הזו מעלה אצלי כ"כ הרבה רגשות.

אנשים חכמים יאמרו שאני חייב להתגבר, שאני צריך לשים את הסיפור מאחורי.

הבעיה היא שאנשים חכמים חושבים עם השכל ולא עם הלב.

ואולי אנשים חכמים לא יודעים -למרות שהם חכמים- אבל הלב אף פעם לא פועל כמו שמצפים ממנו.

אם הלב היה בוחר בחירות ראויות ומתאימות, אני בטוח שהרבה בעיות היו נפתרות.

הלב שלי בחר אותה, והלב שלי נפרד ממנה לפני שנים.

עכשיו הוא מסרב לבחור במישהי אחרת. המוח מאשר, אבל הלב מסרב.

הכרתי בנות יפות, בנות חכמות, כל מאווי הלב היו מונחים לפניי.

בימינו יש הרבה פיתויים בדרך. אבל הלב לא התפתה,

הוא לא הלך אחרי ריגושים זולים.

זה היה באחד מימי ספטמבר, ימים של תחילת הלימודים. אני בדיוק התחלתי ללמוד בשנתי האחרונה בתיכון.

היום הזה חרוט במוחי. עד כה נדמה כי זה היום ששינה את חיי.

נכנסתי בשער בית ספר,

חולף ליד הגדר שבילדותינו היינו כל הילדים מטפסים עליו בשעות שהשער היה סגור.

אני זוכר שמיד אחרי שסיימנו את יום הלימודים היינו רצים לבית הספר של הגדולים,

להביט בהם יוצאים ברעש גדול מהחצר אל הרחוב.

כשהשוער חיכה שאחרון התלמידים והמורים יצא,

הוא היה נועל את השער והולך ברגל לביתו שהיה מעבר לכביש.

או אז היינו מסתערים, מטפסים ועושים תחרות מי מגיע ראשון לראש הגדר.

אני אף פעם לא ניצחתי. זה כי אני לא יכול להיות ראשון. אני פשוט בנוי ככה.

זה די מדהים כשמסתכלים אחורה- אז תלמידי התיכון היו נראים לנו כ"כ גדולים.

הם היו נערצים, לא חשבנו שאי פעם נגדל ונהיה כמוהם-  בוגרים.

אבל גם זמננו הגיע ועלינו לתיכון.

אחרי שעברתי את השביל הארוך שמוביל מהשער אל בניין בית הספר,

עובר בדרכי בין העצים הגבוהים,

מריח את הסתיו הקרב, נכנסתי לבניין הכיתות.

והיא עמדה שם. לא מישהי מיוחדת מאוד. לא אלה שמיימית מוארת ומוקפת בהילה.

סה"כ נערה פשוטה, לבושה בתלבושת בית ספר.

מהמבט על פניה הבנתי שהיא חדשה בבית הספר. היא עמדה מבויישת, לא ידעה את מקומה,

ראו על מחוות גופה שלא נוח לה במקומה.

למרות שאני בד"כ לא מאוד חברותי ולא מאלה שתמיד עוזרים, ניגשתי אליה.

כששאלתי אותה לשמה ראיתי את ההקלה על פניה.

בכל זאת, היא עמדה שם מבולבלת ולא ידעה לאן ללכת, המקום היה זר לה.

מהשיחה איתה הבנתי שגם היא מתחילה את שנתה האחרונה בבית הספר.

לא יודע למה, הידיעה הזו שימחה אותי. אולי כבר אז הלב ידע שהוא רוצה אותה קרוב.

היו לה עיינים טובות. הם הביעו הרבה רגש וטוב לב.

אומרים ששמונים אחוז מהתקשורת בין בני אדם היא בשפת הגוף ובטון הדיבור, ולא במילים.

ואני איכשהו הצלחתי להרגיש אותה בלי שהיא תגיד הרבה.

היא זרקה לי כמה מילים מבוישות, שאלה היכן הכיתה שלה.

הנחתי אותה- אחרי המסדרון ימינה, הכיתה השלישית. ממש ליד הכיתה שלי.

היא הייתה האהבה הראשונה. האהבה היחידה שידעתי.

ואני לא בנאדם אוהב במיוחד. עם הזמן כשהתבגרתי פיתחתי לי אלרגיה לאנשים.

וזה לא שאני בודד- ההיפך יאמר.

אני מוקף מאוד. אולי זה האדישות שמושכת אנשים אליי או האופטימיות.

אבל לפעמים אין לי כוח לאף אחד. כ"כ הרבה שטויות אנשים מוציאים מהפה, שזה כבר מרגיז.

עוד דבר שלמדתי הוא לשמור על החברים הטובים קרוב. למדתי להבדיל מיהו חבר אמיתי ומי צבוע.

אבל היא הייתה שונה. היא לא הייתה חבר קרוב, לא חבר רחוק, ולא סתם בנאדם.

היא נכנסה לי ללב. לא ידעתי שבכלל אני יכול להתקרב ככה למישהו.

היא הסירה ממני את השיריון שעטף אותי. כל חומה שבניתי היא הפילה.

הבעיה היא שעכשיו אחריה נעטפתי בשיריון קשיח יותר ממה שהיה קודם.

נהייתי אטום לסביבה, ובעיקר לנשים.

כל מישהי שאני רואה ישר עומדת על המאזן מולה, והיא תמיד מנצחת.

אין אף אחת שתדמה לה, שתשתווה לה, או אפילו שתראה כמוה.

כשהיא הלכה רחוק מכאן ולא חזרה, חשבתי שעולמי חרב.

לקח לי זמן להבין שזה היה הדבר הכי נכון לשנינו. ובעיקר לה.

טוב לה עכשיו. אז מי אני שאעצור אותה בדרכה אל האושר?

חברים ניסו לשדך לי בנות כמה וכמה פעמים. לא בהצלחה מרובה.

ג'ו תמיד אומר לי- "מה איתך בנאדם? לנצח תהיה הסמרטוט שנזרק לטובת ארץ אחרת?"

ולי אין מה לענות לג'ו. אני רק שותק.

ג'ו לא יודע, אבל אני עוד מחכה ליום שהיא תחזור. אני שומר לה אמונים.

שלא יהיה לה ספק- היא האחת והיחידה, ולא היו לפניה וגם לא יהיו אחריה."