לפעמים הייתי רוצה להיות שטחית. אפילו אם זה רק ליום אחד.
הייתי רוצה להפסיק להתעמק כ"כ בדברים, להפסיק לנתח כל דבר,
אולי פשוט הייתי מפסיקה עם המנהג של לחפש משמעויות בכל דבר.
אם רק הייתי מקבלת את החיים כפי שהם, בלי לקנא באף אחד, בלי להתרגז, בלי הרבה שאלות,
פשוט לקבל בהשלמה את מה שהחיים מזמנים לי.
הבעיה שנקודת הפתיחה שלי מלכתחילה לא הייתה טובה.
החיים זימנו לי דברים שהעמידו אותי בניסיון, קרו דברים שמכבידים על הגב,
כמו אין לך ברירה אלא להתבגר מוקדם.
כן, אני עוד לא בת 18. עוד 19 יום אהיה בוגרת, כרגע אני עוד ילדה.
אני לא אוהבת כששואלים אותי למה פתאום הרצינו פניי או למה השתתקתי.
תבינו, אני לפעמים אוהבת לרגון ולזעום בשקט, בלי הרבה רעש.
זה נכון שמבחוץ אני מדברת הרבה, אבל זה בגלל שיש לי הרבה מה להגיד.
גם אם הייתי נותנת הכל כדי להפסיק להתעמק, לא הייתי יכולה להפסיק לחשוב. זה חלק ממני.
אז טוב שיש מפלט שבו אפשר לכתוב דברים שלפעמים קצת קשה להגיד.
אני לא אוהבת להסביר מה אני כותבת. כי אני בעצמי לא תמיד מבינה.
ישבנו ודיברנו שעות. על מה לא דיברנו. על החברות שלנו, על מה הלאה, מה יקרה ביום שנתגייס.
נברנו בנבחי הנפש ויצאנו למסע בשלוליות של עומק ושל שטות.
דיבנו על דברי חול, עניינים של דא והא,
ואז עשינו סוויץ' ועברנו לדיבורים ברומו של עולם. לרגע הרגשנו מבינות יותר, אולי חכמות יותר.
זה טוב שיש לך לפחות חברה אחת שאת יכולה לנהל איתה שיחה אמיתית.
ושאת יודעת שהיא תגלה לך דברים שאף אחד לא יודע. זה נותן לחברות שלכם מעמד חשוב.
בפעם הבאה שתיקלעו לאותה סיטואציה את כבר תוכלי להבין אותה, ואחרים לא.
זה נחמד כשאת פתאום מבינה דברים ואת רואה שאת לא לבד בהרגשה שלך.
אני חושבת שזו פשוט התדמית השטחית שכולנו מאמצים לנו כדי לא להיות לבד.
כי הרי בגדים, ושיער ואיפור לא באמת מביאים לנו את האושר.
הם רק נותנים לנו אשליה של כמה דקות.
כי לא משנה כמה יפה אני אהיה וכמה טוב אני אראה, זה צריך לבוא מבפנים.
הלוואי ויכולתי להיות שטחית ליום אחד, לא לחשוב יותר מדי.
ללכת עם מה שאני מרגישה באותו רגע, גם אם זה גובל בחוסר טקט צעקני.
הבעיה היא שהחיים לימדו אותי לא ללכת עד הסוף, לא להיות שטחית ומטומטמת,
תמיד לחשוב עשר צעדים קדימה, להקדים את זמני.
אף פעם לא ניתנה לי ההזדמנות באמת להינות ממשהו עד הסוף,
לנתק לרגע אחד מהשני את האיברים הכי חיוניים שלי- המוח והלב.
כי אהבה היא המקום בו ההיגיון מפסיק לפעול והרגש תופס את מקומו.
עוד לא זכיתי לאהוב, וזה עוד סימני ילדות שעוד נמצאים בי.
אני יכולה לשים לי תדמית של עומק ובגרות נפשית ושל קבלת האחר,
אבל בתוכי אני עדיין אותה ילדה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ומה היא רוצה מהחיים בכלל.
בגלל זה הייתי רוצה, ואילו רק ליום אחד, להפסיק לחשוב כ"כ הרבה,
הייתי רוצה לרדד מעט את האופי שלי,
שכל דאגותיי יסתכמו בכמה דברים תפלים של חוץ ולא יותר מדי במה שבפנים.
אבל אז אני חושבת הייתי בורחת מהאני החדשה ומהשטחיות הנוראה הזו,
והייתי חוזרת לעומק ולקדרות, רק כדי לחפש שוב משמעויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
