מסע בשלוליות של עומק ושטות

" לקחתי את ה-MP3 ושמתי את נעלי הספורט שלי. בקבוק מים קפוא כבר חיכה לי במקפיא.

    וואו, כמה זמן לא יצאתי לרוץ. כשיצאתי מפתח הבניין הכתה בי רוח ערב חמימה.

    כן, אלו היו ימי אמצע הקיץ. ימים חמים, ששלווה מיסתורית אופפת אותם.

    לא הרבה יודעים, אבל הקיץ זו העונה האהובה עליי. אין כמו הקיץ.

    השמש היוקדת והשמיים התכולים מעלים בי תחושה של חופש, של משהו אינסופי.

  זה נשמע קצת קיטשי, אני יודע, אבל אני תמיד נהיה קצת רומנטי בתקופה הזו של השנה.

  התחלתי להריץ שירים בנגן, עובר שיר ועוד שיר.

  תזכורת לעצמי- אני חייב לרענן את השירים החורפיים השקטים למשהו קצת יותר עליז ומרענן.

  אחרי שעברתי את הפארק ואת המרכז המסחרי, הרגליים החלו לכאוב לי.

  אני לא מתפלא- כבר הרבה זמן שלא הוצאתי את העצמות היבשות האלה לריצה.

 נחשב את זה, אם אני אתחיל מהיום בשגרת ריצות יומיומית, תוך חודש וקצת אני חוזר לכושר.

כל פעם אוסיף עוד 5 דקות לריצה, ועוד 10 דקות של מתיחות.

אני נושף ומתנשף, המוח מתחיל להריץ מחשבות.

ובין מחשבה למחשבה, ממש בלי להתכוון, נזכרתי בה.

כאילו באופן אוטומטי עלתה בזיכרוני השיחה האחרונה שלנו. ניסיתי לסגת מהמחשבות עליה.

הרמתי את הראש מהמדרכה וראיתי שכבר עקפתי את המתנ"ס העירוני.

החלטתי שאני אמשיך עד לבנק ליד השדרה הראשית ומשם אני אעשה פרסה בחזרה הביתה.

"תגיד, מה קרה לנו? למה דברים לא כמו שהיו פעם?"

חלפתי ליד התחנת אוטובוס שבה תמיד היינו לוקחים את האוטובוס לכיוון הים.

"תסביר לי למה כל השקט הזה? למה אנחנו לא יכולים לאהוב כמו שאהבנו פעם?"

עצרתי כדי לקחת לגימה מהבקבוק. דאמט, המים עוד קפואים.

"כל כך הרבה שאלות יש לך, אבל לי אין תשובות. רע לך? אז תלכי, תלכי ואל תחזרי יותר"

והיא הלכה. נפרדנו לפני שנים, היא נסעה רחוק, וכבר מזה שנתיים שלא ראיתי אותה.

 "הזמן הוא המרפא הטוב ביותר של פצעי הלב"- זו אמירה עם אחריות. ואכן, הזמן עשה את שלו,

ואני לאט לאט חוזר לעקם את הפה בחצי חיוך. אני מקווה שיום יבוא ואני אוכל לעקם את הפה לגמרי.

הרבה שאלו אותי למה נפרדנו. והאמת- אני בעצמי לא ממש יודע.

תמיד הייתי גרוע בהגדרות ובתיוגים.

יש את אלה שנפרדים בגלל "הבגידה", יש כאלה שנפרדים בגלל "חוסר באהבה",

ויש כאלה שנפרדים בגלל "שעמום".

ואנחנו?

אני מעולם לא חשבתי לבגוד בה. ואהבה- כמה אהבה הייתה בינינו.

אני לא חושב שעוד ניתן בימינו לאהוב ככה.

ושעמום זו מילה שאני בכלל לא מכיר בלקסיקון שלי. אז למה בכל זאת נפרדנו?

היא רצתה לבלוע את החיים. העולם היה מונח לרגליה,

אם היא רק הייתה מקישה באצבעה היא מקבלת את מבוקשה.

היא הייתה נסיכה ואני בטעות נפלתי אל זרועותיה, כאילו הגורל תעתע בנו.

אלו היו ימים אחרים. היינו ילדים תמימים.

הגיע היום והיא רצתה לפרוש כנף ולכבוש את העולם.

אני הייתי בחור פשוט שלא רצה יותר מדי- לעבוד קצת,

אולי ללכת ללמוד משו, למצוא לי את הפינה השקטה שלי.

אבל היא אהבה זוהר, היא הייתה כולה רוח וצלצולים. לא התאים לה השקט.

חשבנו שהאהבה תגבור על הכל. כמו בטלנובלות- כנגד כל הסיכויים. חשבנו שהלבד יטריף את שנינו.

עכשיו כשהתחילו ימי הקיץ היא עולה במחשבותיי לעיתים תכופות.

ימי הקיץ מזכירים לי את הימים הראשונים, כשעוד גרתי ממול לבית הספר.

אני זוכר שהיינו מטפסים על השער בכניסה לבית הספר,

 וכשהגענו לראש הגדר היינו נעצרים ומסתכלים על החצר כולה.

החצר של בית הספר הייתה מלאה עצים ירוקים וחלקת דשא גדולה.

בין העצים עבר שביל ארוך שהקיף את החצר ואת מבנה הכיתות.

על השביל לרוב היו חתיכות של בלוטים ועלים רבים שהיו נושרים מהעצים, כשהגיע הסתיו.

אהבנו לעמוד על הגדר ולהביט על השלכת הצהובה- זהובה.

הלב היה מתמלא בחום ובהתרגשות כשהיינו מריחים את העלים היבשים

ואת הרוח שנושאת עימה את אוטות החורף המתקרב.

נזכרתי באותו יום שעשיתי לה זר לראש והרכבתי אותו מעלים כתומים- חומים שאספתי מהחצר.

כשראיתי שכבר עברתי את כל השדרה הראשית, עשיתי אחורה-פנה והמשכתי לכיוון הבית.

הסתכלתי מימיני ומשמאלי וכשראיתי שאין אף אחד מסביבי, ניגבתי דמעה בודדה שנפלה לי על הלחי."