מסע בשלוליות של עומק ושטות

הבלוג הזה.

אני כבר לא עושה פוסטים מושקעים ואישיים כמו פעם.

את כותרות הרשימות עוד לא סיימתי,

וכמו שאתם רואים הם במצב קטסטרופה.

שום דבר שאני מתחילה אני לא מסיימת כמו שצריך.

קבענו לצאת היום, אבל הוא לא מתקשר.

מי הוא בכלל?

זה על העקרון.

קבענו לצאת, אמרת שכבר נדבר ונחליט לאן יוצאים. אז תתקשר.

אל תיתן לי להרגיש נואשת ומחכה, כי אתה לא משהו בכלל.

זה אתה שהתחלת איתי, אל תשכח.

אתה לא כזה מציאה גדולה. די פלוץ תקוע, אם לומר את האמת.

חברה שלי אומרת שלא התלהבתי ממך אלא מעצם העובדה שהתחלת איתי.

שזה במילים אחרות- אני פאתטית.

חשבתי שלא יצא לי פוסט.

חשבתי שאני אשב מול המסך ואירדם על המקלדת מרוב שאני משעממת אפילו את עצמי.

אבל כנראה שקורים דברים מתחת לפני השטח.

היום מישהו מהכיתה התגייס. אתמול נפגשנו בעיר כדי להיפרד ממנו.

לא מישהו קרוב אליי, אבל היום חשבתי עליו הרבה.

איך הוא הולך לבקו"ם, איך הוא מודד את המדים,

איך הוא עולה על האוטובוס ונוסע רחוק רחוק מהבית, מהחברים...

גם יומי יגיע. יום הגיוס.

מי יודע, אולי דברים שנראים לי נוראיים כרגע יתבררו כשטות.

שבוע מאז הנשף ואני מרגישה כאילו עברנו חיים שלמים.

יהיה בסדר, נראה לי.