מסע בשלוליות של עומק ושטות

מסיבת סיום.

מחזור ס"ה. מסיבת סיום מדהימה.

בכיתי המון. אני יודעת שהבטחתי לבכות, וידעתי שזה יבוא,

 אבל זה היה ד'י מפתיע, לא התכוננתי לזה.

הבכי הראשון- מצגת של התמונות הכיתתיות מכיתה י' ועד י"ב.

כל האיפור נמרח לי. תתפלאו, ברגעים מרגשים של בכי האיפור הוא דאגה.

לא האמנתי שמסיבות הסיום שראיתי במהלך השנים,

בוגרי בית הספר שראיתי שעזבו אחד אחד,

כל אחד ואחת פונים לחייהם ולדרכם,

לא האמנתי ואני עדיין לא מאמינה שעכשיו זה תורנו.

כשישבנו במגרש הספורט על כיסאות הפלסטיק הלבנים,

כשהבטתי על הפנים הנרגשים של ההורים, החברים והאחים,

נזכרתי בכל אותם סרטי נעורים. הסרטים האמריקאים המפגרים האלה,

שבד"כ עוסקים בתלמיי תיכון בי"ב בשנתם האחרונה.

כמובן ששיא העלילה של הסרט הוא הנשף, "הפרום".

מי ידע שגם אנחנו יום אחד נגיע לזה?

תמיד הסתכלתי על הדמויות בסרטים כאילו הם אנשים בני 30. גדולים כ"כ.

בחיי, לא חשבתי שאי פעם אגיע לסיום בית הספר.

גם לגיל 30 אני אגיע, אבל תנו לי להיות ילדה עוד קצת.

זה עצוב כשחושבים על זה. יש ילדים שאני כנראה לא אראה עוד.

יש גם אנשים שאני לא אשמור איתם על קשר. כן, עם כל הרצון הטוב,

כולנו יודעים שיש קשרים שנשמרים רק בכותלי בית הספר. זה כל היופי שלהם.

אז אני נפרדת מצלצול השעון של שעה 08:15.

אני נפרדת מהשער ומהחנייה של בית ספר,

 שלא הייתה כלום מלבד ריבוע חולי

שבו כל מכוניות התלמידים והמורים נדחסו.

אני נפרדת ממגרש הספורט,

שבו את כל שיעורי הספורט בילינו בהתלונניות ובריצות בשמש.

אני נפרדת מהחצר היקרה שלנו,

שהייתה לנו מפלט אחרי כל שיעור ארוך,

היא הייתה מרכז חיינו לכמה שנים טובות.

בחצר בכינו, אהבנו, צחקנו, העברנו חוויות,

רקמנו לנו חלומות ובנינו לנו מגדלים והרים של תוכניות לעתיד.

החצר הזו הכילה את כולנו, את התמימות שלנו ואת הנעורים האלה.

אני נפרדת מהכיתה.

מארבע קירות אפורים (אומרים שפעם הם היו לבנים,  

אבל אלו שמועות מופרכות, מי מקשיב לרכילות בימינו).

הקירות שבתוכם קפאנו מקור בחורף ובקיץ ניפנפנו במחברות

בגלל שעוד פעם המזגן החליט לא לעבוד.

איך אני אוכל להעביר לכם את ההרגשה שלי,

כשישבתי במגרש הספורט כשמשני צדדיי אני מוקפת חברות

ומאחוריי עוד תלמידים מהשכבה.

לא תצליחו להבין את ההרגשה הזו שאתה יודע שאתה נפרד,

וממשיך אל הלא נודע.

מה יהיה בחוץ?

מישהו חכם אמר פעם שבית ספר זו חממה.

 

לפעמים המבוגרים שוכחים שהם גם היו פעם ילדים.

הם שכחו שגם הם היו מאוהבים, ושגם להם היו חלומות.

הם שכחו שפעם תמימות הייתה משהו מקסים וכובש,

והם שכחו שפעם הם רצו לטרוף את העולם, כי הוא היה מונח לרגליהם.

פעם הצחוק שלהם היה מכל הלב, הוא בא מבפנים,

והכאב שלהם לא היה בגלל משהו חומרי.

פעם הרגשות היו משהו טוב,

פעם לאהוב לא היה משהו אסור, כשהם היו ילדים.

המבוגרים שכחו לפעמים מהם נעורים.

הם שכחו להתרגש, הם שכחו כמה כיף זה להחזיק ידיים.

מתי בפעם האחרונה הם ישבו והביטו בשמיים הכחולים.

הם שכחו מזה לרוץ ברגליים יחפות על החול, רטובים.

מתי בפעם האחרונה הם הרגישו קרן שמש מלטפת על הפנים.

למה הם שכחו שפעם גם הם היו ילדים?

"קח אותו לאט את הזמן.

העולם עוד יחכה בחוץ.

קח עוד שאיפה מן הזמן. שתי דקות לפני ההתפכחות.

להתמכר ללב המתפקע,

לדמיון המתפרע, ולאושר הנוגע,

בעומק הכאב.

אתה עוד תגלה את העולם,

אם תרצה או לא תרצה,

יש עוד זמן להשתנות, מן הקצה אל הקצה"