מסע בשלוליות של עומק ושטות

חודש חדש.

שנה לבלוג. לא יודעת למה, הדבר לא מרגש אותי בכלל.

קצת פחות מ-6000 כניסות. ליתר דיוק- 5940.

מס' התגובות הכי גבוה- 44.

ככה, במספרים יבשים, אני מתארת את הבלוג.

המספרים האלה לא באמת משנים פה משהו.

הבלוג לא הצלחה מסחררת אבל אני גם לא מחפשת הצלחה ופרסום.

אני כותבת מה שאני ומי שאני,

ולפעמים אתם יוצאים נרווחים כשבא לי להשקיע.

אבל זה לעיתים נדירות.

בתחילת החודש כשראיתי שיימלאו שנה לבלוג,

 הייתי בטוחה אני הולכת לעשות פוסט חופר ולסכם בו ה-כ-ל.

אבל זה כבר לא יקרה. תקראו לזה עצלנות?

אולי. זה בעיקר אי- חשק. את הפוסט הזה אפילו אין לי כוח לכתוב,

אבל אני אכתוב בכל זאת, אני חייבת את זה לעצמי.

...........................................................................

תקופה מגעילה.

אני לחוצה בכסף, הריבים בבית לא מפסיקים....

נגמר ריב אחד עוברים לוויכוח הבא.

תקופה לא מדהימה...

אני יוצאת מהבית בשמונה כדי לעבוד משמרת בוקר

וחוזרת לבית בתשע בערב אחרי ריצות-

לבנק, לחברה, לחנות חזיות, לתפוס לי משו לאכול בדרך...

קניתי שמלה לנשף. שמלה חומה עם חיתוכים א- סימטריים,

מבד סאטן כזה דק.

שמלה מדהימה, יושבת טוב על הגוף (מסתירה את כל מה שצריך =])

רק כשהגעתי הביתה קלטתי כמה היא קצרה... מיני כזו... 

אני מקווה שלא ייראו לי הכל.

עכשיו אני חייבת לחפש לי חזיה מתאימה.

הפתרון היחיד כנראה הוא חזיית סיליקון

(או במילים אחרות- מדבקות לציצים).

זה יהיה לא נוח בטוח וזה גם יקר (90-100 שקל תלוי לפי גודל הקאפ).

...........................................................................

אני רוצה לעזוב את העבודה.

הבוס בחנות יש לו קטעים מוזרים.

אתמול הוא התעצבן עליי, ממש לא במקום.

הוא טען שאני באה עצבנית לעבודה,

ועוד הוא אמר שאני לא עושה לו טובה שאני באה לעבוד.

חתיכת מנוול- אני נותת את נשמה שלי בעבודה...

חנות בגדים- כל היום לקוחות וקיפולים, אני לא יושבת לרגע.

וראיתי את העובדות האחרות, שמענו עליהם הרבה סיפורים.

אחת מגעילה ללקוחות, אחת מקפלת כמו הפרצוף שלה...

ועליי הוא מתעצבן.

הוא דיבר אליי כ"כ לא יפה, ועוד על כלום, בלי סיבה.

והוא תמיד עושה את זה. פתאום הוא מתעצבן משום מקום,

מביא לי טיעונים מפגרים

("את מזלזלת... זה שאת יודעת קצת למכור זה לא אומר,

את לא עושה לי טובה שאת  באה לעבוד")

אני עוד אעזוב את החנות. השאלה רק איפה אני אמצא עבודה.

וסה"כ בימים הטובים הוא יכול להיות בוס מצחיק,

הוא גם לא קמצן, הוא מתחשב בענייני כסף...

אבל איך שהוא דיבר אליי אתמול זה עבר כל גבול.

הבעיה היא שאני צריכה את הכסף.

...........................................................................

מישהו פעם אמר שאיט אול אבווט דה מאני..... אמר וצדק.

הכסף הזה, אני כ"כ שונאת אותו וכ"כ צריכה אותו.

מה לעשות, היום כל צעד שתעשה וכל פלוץ שתפליץ- עולה כסף.

אם כולם באים לנשף עם שמלות, אני לא אבוא בג'ינס.

ולכן אני אצטרך ללכת לחנות ולקנות לי שמלה ב- 350

כי זה הכי זול שמצאתי.

על נעליים תואמות אני אמשיך לחלום.

יש לי אבא קמצן, גאד דאמט.

אני לא עשירה כמו החברות שלי ואין לי הורים נדיבים כמוהם.

מה שיש לי סה"כ זה אבא שאצלו להוציא כסף זה כמו לבקש מפולניה מחמאה.

משימה בלתי אפשרית.

אני תמיד אמרתי שאבא שלי יכול ללמד את הפרסי מזה להיות פרסי אמיתי.

אבל זה מה יש. משפחה לא בוחרים.

אם הייתי צריכה לממן חצי מהרישיון נהיגה (חצי עם סבתא)

כי אבא לא רצה לעזור- מימנתי.

אם הייתי צריכה לקנות לי שמלה לנשף- קניתי.

אין הרבה ברירות.

רק חבל שהכסף אוזל לי כ"כ מהר,

ושחשבון הבנק שלי עומד על 54.6 שקל.

...........................................................................

יצא לי דווקא פוסט מכובד. לא קצר, לא חופר מדי.

אני יודעת שמי שתקרא אותו זו בעיקר אני. שיהיה.

נ.ב

כבר אמרתי לכם שאני שונאת את אבא שלי?