מסע בשלוליות של עומק ושטות

אתמול יצאנו לטיול שנתי והיום חזרנו ממנו לפני כמה שעות.

טיול די מעפן- כולה יומיים, נסענו לכינרת, עד שהתחלנו לכייף כבר היינו צריכים לחזור.

לא היו מסלולים, רק היינו בלונה- גל ועשינו אבובים שוב ושוב,

ואח"כ ישנו בשקי שינה על הדשא.

בוא נאמר את זה ככה- זה לא היה טיול כמו שטיול של י"ב צריך להיות.

אבל חרף כל הדברים האלה- נהניתי מאוד. הרבה יותר משנה שעברה, בכל אופן.

אתמול באוטובוס ב' המחנכת שלי באה אליי וביקשה ממני (עקב כישרוני היוצא דופן)

לכתוב את נאום הפרידה במסיבת הסיום הכיתתית.

לי לא הייתה ברירה אלא להסכים.

אז כתבתי והדפסתי לה את זה, ואני מפרסמת את זה כאן כמעין סיכום,

אני נותנת לכם שמץ של מושג על איך הרגשתי היום

כשחזרנו באוטובוס בחסרה הביתה מהטיול.

ניצלתי עכשיו את ההזדמנות מפני שזה נראה לי רגע מאוד מתאים

לכתוב את מילות הפרידה מכל הלב-

בדיוק ברגע שחזרתי מהטיול השנתי האחרון שלי.

................................................................................................................

"הורים, מורים ותלמידים-

התאספנו כאן היום כדי להגיד כמה מילות פרידה,

לנסות לסכם את התקופה המדהימה הזו שנקראת תיכון.

אז מה היה לנו? טיילנו, כייפנו, יצאנו לגדנ"ע, טיול שנתי באילת,

התגבשנו, טסנו לפולין, ובין לבין קצת למדנו- כדי לרצות את המורים.

אז איך אפשר לסכם שלוש שנים בכמה משפטים קצרים?

איך אפשר כשהלב מלא בסערת רגשות ובזכרונות אבל המילים לא יוצאות?

אנחנו רוצים להיפרד היום ממורתינו האהובה ב',

שהייתה לנו תומכת, אוהבת, תמיד דואגה לנו

ורצה אחרינו בשביל אישורים וטפסים- בוא נגיד שעשינו לה חיים לא קלים.

לא נשכח כמובן את שיעורי החינוך בהם ב' תמיד העבירה לנו

שאלונים ומשחקים בנושאים רבים ומגוונים, זאת כדי שנעלה את הנושא בכיתה ונדון בו.

 ואפשר לומר שבכיתה הזו דנים ומתווכחים בכל המרץ.

לא נשכח את המסירות, החום שהבאת איתך,

את האיכפתיות והדאגנות לכל אחד ואחד מאיתנו.

אז ב'- תודה מכל הלב.

אנחנו רוצים בנוסף להיפרד מכל סגל המורים והמורות בבית הספר,

כאשר כל מורה שימש לנו כמדריך וכמכוון במקצועו שלו. במשך שלוש שנים למדנו,

הפכנו לאנשים משכילים, התמחינו במקוצועות המוגברים שלנו,

וחרשנו הרבה הרבה לפני כל מבחן כדי להוכיח שמה שנכנס באוזן אחת- לא יוצא מהשנייה.

כמו כן אנו נפרדים מבית הספר-

מכותלי הבניין שהיה לנו לבית במשך כשלוש שנים. בבית הספר צחקנו, בכינו,

אהבנו, שנאנו, רבנו והשלמנו.

איך אפשר לשכוח את ההפסקות בהם היינו יוצאים מהכיתה ויושבים בחצר,

מעבירים חוויות וריכולים על דא ועל הא, ורק נהנים זה מחברת זה.

לא נשכח את הפעילויות וההרצאות  שהיו שבאולם המעלות,

בהם ישבנו והקשבנו ולמדנו עוד דבר או שניים.

ולבסוף, לפרידה הכי קשה – הפרידה אחד מהשני, מכל תלמיד ותלמיד מהכיתה.

בתחילת השנה לא עיכלנו את זה שאנחנו כבר בי"ב,

אנחנו בוגרי בית הספר ולבסוף נצטרך להיפרד מכולם.

אבל ידענו שהיום הזה יבוא בסופו של דבר, וזהו היום.

אנחנו רוצים להיפרד מהחברים שלנו,

מכל אחד פה שהביא לקבוצה את האופי הייחודי שלו ואת הקסם הייחודי לו,

ויחד הרכבנו כיתה מגובשת, ולא סתם כיתה- אלא י"ב 7.

לצערנו אנחנו יודעים שכאשר נפרדים ישנם ילדים מהכיתה שיכול להיות לא נראה עוד,

או שנראה אולי בעוד כמה שנים טובות אחרי הצבא או אפילו אחרי תואר באוניברסיטה.

על כן ניתנה לנו כאן ההזדמנות להיפרד כמו שצריך. אנחנו נביט עכשיו אחד בשני,

נביט בפניו של כל ילד וילד ונזכור אותו ונאחל לו בהצלחה בהמשך דרכו,

כדי שיוכל להגשים את החלומות והמטרות שהציב לעצמו- כמו שאנו

היום נצא מכאן כשאנחנו יודעים שמאחורינו תעודת בגרות,

כשמאחורינו החברים התומכים והמשפחה,

וכולנו בלי יוצא מן הכלל- נתחיל חיים חדשים. כולנו כבר עם חצי רגל בצבא,

כבר מצפים מאתנו לקחת אחריות, אבל היי- חכו רגע- שכחתם שאנחנו עדיין ילדים?

אז נזיל קצת דמעה, וההורים קצת יתרגשו שהילד שלהם כבר לא קטן,

והחיבוק החם מהחברים יזכיר לנו כמה אנחנו לא רוצים להיפרד.

אבל תמיד נזכור- כל סוף הוא תחלה של משהו חדש."