מסע בשלוליות של עומק ושטות

 ~טיוטה~ 24.3.08

 אני בודדה. די בודדה. טוב, אולי לא בודדה בכלל.

 אני מוקפת, אבל מבפנים ריק.

 לפעמים אני רוצה לצאת מתוך העור של עצמי.

 לא להיות אני לפחות לכמה שעות. להיות מישהי אחרת.

 לראות את העולם מבעד לעיינים אוהבות,

 עיינים שיודעות להעריך את כל מה שניתן לי,

 פעם אחת להרגיש אושר מלא ולצחוק מכל הלב.

 נשבר לי הלב כבר פעם. בגלל משהו שבעצם לא היה בכלל.

 3 שנים שניהלתי מערכת יחסים בתוך הראש שלי. אני, עצמי והדמות שלו.

 לקח לי זמן להשתחרר מהאובססיה הזו,

 הגחמה הקטנה שאולי יום אחד הוא יהיה רק שלי.

 זה מצחיק, אבל מי שהיה פעם כמעט כל עולמי היום בקושי את פניו אני זוכרת.

 חלמתי עליו אתמול, והמראה שלו היה כ"כ גשמי ואמיתי,

 כאילו רק אתמול ראיתי אותו בפעם האחרונה.

 אבל אולי הדמות שנגלתה אליי בחלום הוא לא כלום מלבד שברי זכרונות.

 אם נספור מהיום, כבר שנתיים שלא ראיתי אותו.

 אבל כדרכו של עולם, ממשיכים הלאה. לא נתקעים באותו חלום כל החיים.

 הוא סה"כ בנאדם, והוא לא האלוהים שעשיתי ממנו. אולי הוא אפילו סתם אחד.

 כשכולם ראו אותו כסתם בחור בלי שום דבר מיוחד,

 אני ראיתי בו הכל (גם מה שלא היה).

 ולכן היום הוא רק זיכרון מתוק של אהבה שבאה ממקום של תמימות,

 אני לא אבכה עליו.אולי אני אבכה בגעגועים על מי שהייתי ועל התמימות שאבדה.

 רק אולי.

 "אנחנו רק חצי מהגוף השלם", איזו קלישאה מטומטמת, אך בו בזמן כ"כ מדוייקת.

 מי לא צריך אהבה?

 מי לא צריך את החיבוק הזה, הקרבה,

 הידיעה כי יש מישהו שמסתכל עלינו באופן אחר ממה

 שרואים בנו בני המשפחה, החברים, האנשים ברחוב.

 אני לא אוהבת להגיד את זה, אבל כשזה נוגע למערכות יחסים אני בורה ועם הארץ-

 אין לי ניסיון בגרוש.

 מעודי לא אהבתי ואהבו אותי בחזרה. תמיד זה היה משהו חד צדדי כזה,

 מין חלומות ילדותיים כאלה שמשאירים טעם מתוק בפה.

 אהבה ראשונה זה הזיכרון שאני יודעת שילווה אותי עוד הרבה שנים.

 אלה התנסויות ראשונות שלי, כשהייתי ילדה קטנה ולא ידעתי עוד מי אני ומה אני.

 אני כבר לא ילדה, עוד לא אישה. תנו לי לעשות עוד כמה צעדים בעולם,

 ותראו איך אני אפרח. אם רק אמצא את האדם שיביא לי את השלווה.

 ואני אהיה עזר כנגדו.

 אני כבר לא אותה ילדה תמימה שאהבה מישהו ללא גבול וחלמה חלומות שפרחו ברוח.

 החלומות האלה היו עמוד התווך שלי,

 הם החזיקו אותי והאירו את חיי כשלפעמים היה קצת קשה.

 וקשה, היה קשה הרבה. אבל תמיד איכשהו דברים מסתדרים מעצמם.

 עכשיו יש לי חלומות יותר גדולים, רק שכל השוני הוא בנקודת הראות שלי-

 החלומות האלה לא באים מנקודת מבט של ילדה,

 החלומות האלה כבר לא משמשים לי עמוד תווך.

 עכשיו הם הופכים לוודאות ממשית שכל יום שהיא לא מתגשמת זה עוד יום שפועל לרעתי.

 אם רק הייתי יכולה לגייס קצת יותר אופטימיות, אולי דברים ייראו אחרת.

 אז היה בן אדם אחד שגרם לי להרגיש שווה,

 הוא נתן לי סיבה לחייך כשידעתי שאני הולכת לראות אותו היום.

 אבל תוך כדי זה הוא גם היה הסיבה לבכי שהיה נופל עליי מדי פעם.

 הוא היה הסיבה לכך שלפעמים הרגשתי הכי נחותה בעולם.

 וזה מצחיק, כי בעצם זו הייתה אהבה חד צדדית מהצד,

 בין השורות, לא משהו מי יודע מה גדול מהחיים.

 אבל בשבילי החיים היו נראים כמו סרט, ורק חיכיתי לסוף הטוב.

 אני חושבת שביום שאדע מהי אהבת אמת זה יהיה סימן לסופה של הילדות.