רבתי עכשיו עם אבא. זה לא מפתיע בכלל,
בהתחשב בעובדה שבתקופה האחרונה כל התקשורת בינינו היא או בצעקות,
או פשוט בהתעלמות זה מזה.
אני כבר לא יכולה איתו, פשוט לא יכולה.
זה מצחיק שרק עכשיו כשאני כמעט בת 18 נזכרתי לריב איתו.
אבל איך אומרים? עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
.......................................................................................................
לא יעזור בית דין, אבל אני ואבא לא על אותו ראש כשזה נוגע לעינייני כספים.
הבן- אדם קמצן, ולא משנה כמה שהוא יתבכיין שאין כסף.
אני מאמינה לו שהתקופה קשה, זו בדיוק הסיבה שאני עובדת-
כדי שאני אממן את עצמי ולא אבקש ממנו.
אבל עם כל הכבוד- מתי אי פעם ביקשתי ממנו כסף?!
בזמן שכולם חיו על חשבון ההורים שלהם וכל גחמה ומשהו שהם רוצים הם מקבלים-
אני הייתי צריכה לפתח את קישורי הדיפלומטיות שלי.
בשביל להוציא מאבא שלי קצת כסף הייתי צריכה לנהל משא ומתן
שכולל וועדות ופגישות עם יועצים.
וזו, אגב שיטה נהדרת-
אבא שלי מתיש אותי עד שאני מצטערת בכלל על שביקשתי משהו.
הבעיה היא שהוא פשוט לא נותן לי גב או תמיכה.
וכן, זה בעיקר בעניין שיעורי הנהיגה.
סה"כ מתוך יותר מ-5 אלף שקל ששילמתי למורה נהיגה,
אבא שלי נתן 900 (אם להתחשב בעובדה שמאתיים מהם היו מתנת יומולדת).
הדבר אומר שאת השאר סבא וסבתא נתנו חצי, וחצי אני שילמתי ממה שהרווחתי.
.......................................................................................................
מיום ליום אני מבינה שפשוט אין עם מי לדבר. פשוט אין.
אבא לא מבין שהוא לא נהג בסדר, ביינתים מי שמבינה זו אני -
אני מבינה שתכונות של בנאדם בוגר בן 47 כבר אי אפשר לשנות.
כל השנים הוא התקמצן וחסך בכסף, בלי שאף אחד יכל לדבר איתו בהיגיון.
הריבים שאני רבה איתו עכשיו לא מביאים אותו לידי ההכרה שהוא לא היה בסדר.
.......................................................................................................
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לריב על עינייני כסף, ועוד עם אבא שלי.
בשבילי כסף הוא פיסת נייר שאולי עוזרת לי להשיג מה שאני רוצה,
אבל בשביל להשיג את הדברים האלה אני מקיאה דם.
לפעמים אני חושבת שאם לא היה כסף אנשים היו חיים הרבה יותר טוב.
כל המלחמות המיותרות והמאבקים פשוט היו נחסכים מאיתנו.
מה אני אתחיל עכשיו להתחשבן על זה שבערך מכיתה ז' לא קיבלתי דמי כיס?
אני אתחשבן על זה שכשרציתי לצאת לאנשהו או לקנות משהו לא היה לי ממי לבקש?
עברו השנים האלה. עכשיו אני עובדת ויש לי קצת כסף בכיס.
.......................................................................................................
לפחות אם הוא היה תומך בי בעניין הנהיגה.
לפחות אם הוא לא היה מעביר כל היום ביקורת וצועק שהוא חושב שהתחלתי מוקדם מדי.
הוא לא מבין שמה שנעשה נעשה,
ובמקום לאכול לי את הלב הוא צריך לתמוך ולעזור, כי זה מה שאבא עושה, לא?
גם אם אני אגיד לו שלשמונים אחוז מהשכבה יש רישיון הוא לא יאמין לי.
ברצינות- אם להסתכל על הכיתה שלנו,
מתוך 38 תלמידים אולי יש 8 ילדים שאין להם רישיון.
כל השאר או לומדים או שכבר הוציאו.
גם אני בהתחלה חשבתי שרישיון בגיל כ"כ מוקדם הוא דבר נדיר.
אבל בסוף יצא שלכל החברות שלי מלבד אחת יש רישיון
(ואני מדברת על משהו כמו 20 חברות).
אני יודעת שזה דבר מגעיל להתחשבן ולדרוש דברים "רק כי לכולם יש",
אבל בלי קשר מאוד רציתי כבר לנהוג, זה נראה לי דבר מגניב ביותר.
.......................................................................................................
אני לא רוצה שהלחצים של אבא שלי וכל מה שהוא אומר על זה שעשיתי טעות
יגרמו לי להצטער על זה שבכלל חשבתי על להוציא רישיון.
אני מתה כבר לסיים עם הרישיון הזה, שיגמרו כבר כל הריבים.
פשוט לסיים עם זה ולקבל קצת נחת.
אבל חכו- יש פה קאץ'.
אחרי שאני (בעזרת ה') אוציא רישיון,
אין לי שום תעודת ביטוח שאבא שלי יישלם לי ביטוח צעיר על הרכב.
כלומר- יכול להיות שאני אוציא רישיון ופשוט לא יהיה לי רכב לנהוג עליו
(וכל מי שלומד נהיגה יודע שהחודשים הראשונים של נהג צעיר הם הכי קריטיים,
מפני שזה הזמן שהוא מתרגל בפועל בלי מורה לידו,
ואלו החודשים שצוברים בהם הכי ידע וניסיון).
כל זה אומר שהדבר היחיד שיישאר לי לעשות עם הרישיון הוא לנגב את התחת.
נ.ב
יום ראשון מתכונת באזרחות ועוד לא התחלתי ללמוד.
אין לי ריכוז, מה כבר אפשר לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
