מסע בשלוליות של עומק ושטות

" בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שנאמר והגדת לבניך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים"

"שלא כל אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו,

אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו"

****  

יום השואה.

איזה יום נוראי.

מכל עבר אתה מוצף מסיפורים, מדמעות, בזיכרונות אישיים של אנשים.

אבל למרות זאת אתה נשאר אדיש.

הדברים נראים כ"כ רחוקים, כ"כ לא בני זמננו.

האנשים, המנהגים, הלבוש הכל היה שונה אז.

זו תקופה אחרת, עולם אחר לגמרי, כמו מדע בדיוני.

יש רק דבר אחד שחילחל בי עמוק עוד מהיותי קטנה,

וזה הותיר בי רושם עז-

כיצד בני אדם יכולים להגיע לרמת חייתיות שכזו?

הבעיה מתחילה כאשר השנים עוברות,

והדור של ניצולי השואה מתבגר ורובם נפטרים.

יגיע יום ולא יהיה מי שייספר לילדים באופן ישיר את הזוועות.

הדור שייצמח יהיה דור אדיש,

לא ייעניין אותו לקרוא סיפורים מספר או לשמוע אותם מההורים.

תחסר להם הכנות, האנושיות ותחושת הכאב שבזכרונות של ניצולי השואה

שמדברים על התקופה הנוראה בחייהם.

אנשים לפעמים לא מבינים את החשיבות שבלראות את הסרטים הארוכים האלה על השואה,

להשתתף בטקסים ולשמוע שוב ושוב את אותם סיפורים.

אני זוכרת שאצמול בערב כשזיפזפתי בין הערוצים עברתי גם על ערוץ MTV

וראיתי שמשדרים את הערוץ באופן רגיל, שירים שמחים, הכל טוב ויפה.

הדבר היה נראה לי קצת מוזר,

בכל זאת זה יום שמציין לא רק את האסון של היהודים,

אלא הוא גם סמל למלחמת העולם השנייה.

חברה שלי פקחה לי את העיינים ואמרה לי שבשבילם זה יום חג.

יום השואה נקבע ע"פ יום שחרור אושוויץ, כלומר מסמל את הנצחון על הגרמנים.

כל מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שאם אנחנו לא נזכור,

לא נערוך טקסים מייגעים כל שנה,

לא נשמע את הנאום המשעמם של המנהלת כל שנה,

לא נצפה באותם סרטים ולא נשמע שוב ושוב את אותם סיפורים-

אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

אנחנו יהודים,

ובגלל זה אנחנו צריכים להיות גאים ולזקוף ראש.

בכל מהלך ההיסטוריה, אם זה בגירוש ספרד, מסעות הצלב בימי הביינים או תקופות קדומות יותר,

מצריים התנכ"ית או שלטון פרס (מגילת אסתר) תמיד עמים אויבים ניסו לחסל את עם ישראל.

השמדה שלנו תמיד נראה פתרון הולם לכל עם אויב, אך אנחנו חזקים יותר מזה.

לא נפלנו, אנחנו עם שורד, עם שלא מוותר ולא מכופף ראש.

תחשבו איזה גאווה זה- רק 3 שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה (1945)

הקמנו את מדינת היהודים בארץ הקדושה לנו (1948).

הנאצים (יימח שמם) המטרה שלהם הייתה למחוק כל יהודי שקיים בעולם,

גם אם הוא יהודי רק מדורות קודמים.

הם רצו להשמיד אותנו לגמרי, שלא תהיה טיפת דם יהודי זורמת.

איזו גאווה זו לשבת ולשמוע סיפורים על ניצולים ששרדו את הגיהנות על הארץ,

חיו בתנאים לא אנושיים, אבל ניצלו והצליחו להביא צאצאים.

העם היהודי לא הושמד, אנחנו עדיין חיים.

בערב יום השואה שהיה ביום רביעי, שודר הסרט "בחירתה של סופי"

עם השחקנית גלן קלוז האדירה.

הסרט היה מרגש, בסופו בכיתי (זה היה מתבקש),

אבל עקב הצפייה עלו לי כמה שאלות חשובות, שלצערי אין עליהם תשובות.

במהלך הסרט יש סצנה ובה רואים את סופי, גיבורת הסרט מובלת ממחנה אושוויץ למשרדו של קצין נאצי בכדי להיות מזכירתו, עקב הידע השוטף שלה בשפה הגרמנית.

בסרט עושים אנלוגיה (השוואה) חריפה מאוד בין מצבם הבלתי אנושי של היהודים למצבם הטוב של הגרמנים.

בסצנה אנו רואים איך לוקחים אותה מהבלוק שלה, שם אנשים חיים בצפיפות ובחולי,

וכשהיא מובלת אנו מקבלים תמונה על אושוויץ- המצלמה עוברת יחד איתה בכל הנופים הקודרים- ברקע אנו רואים מסדר של ילדים לפני יום עבודה, רואים איך היא עוברת ליד המשרפות, עוברת בדרך של בוץ שם יש אנשים חולים זרוקים בפינה,  

ואז היא מגיעה לשער ביתו של הקצין.

ממש בלב אושוויץ ישבו קצינים וחיו את חיייהם הרגילים.

כשהיא נכנסת מבעד לשער רואים פתאום חצר פורחת עם מזרקה,

הכל פורח, הילדים בגן משחקים.

כשהיא נכנסת מושפלת ראש לבית מקבלת אותה אשתו של הקצין-

עקרת בית בורגנית מטופחת, שכל מה שמעניין אותה זה שהילדים ישטפו ידיים לפני האוכל ושיזהרו במשחקים בחוץ. הדבר הזה שיגע אותי-

איך בני אדם יכלו לחיות במקום שבו כמה מטרים

מהם ילדים מתים ממחלות ומתת תזונה,

וחמור מכך-

איך הם יכולים לחיות עם הריח של הגופות הנשרפות שעולה בעשן מהארובות?

בהמשך הסצנה רואים איך הקצין נכנס לבית, איך הוא מחבק את ילדיו בחום,

שואל בדאגה על בתו הקטנה שחטפה צינון.

שוב קיבלתי פלצות והייתי בהלם מהחוסר אנושיות הזו-

איך קצין שרצח בממוצע ביום קרוב ל-2000 ילדים יכול לבוא ולחבק את ילדיו שלו?

איך אדם שרואה כל יום במסדר ילדים כורעים תחת רגליהם הרזות וגוססים לאט בגלל שאין להם אוכל, איך הוא יכול להגיע אח"כ הביתה

לילדים הבלונדיניים היפים והבריאים שלו,

ועוד לדאוג כי הילדה שלו חטפה צינון קל.

המידת אכזריות הזו,

האדישות הנוראה הזו של הנאצים לסבל של היהודים כ"כ הפתיעה אותי.

הם הגרמני ידע מה הולך בגטאות ובמחנות ההשמדה, הוא רק בחר להעלים עין.

כמעט ושום דבר לא נעשה בכדי להתקומם נגד הנאצים.

ובכלל- העולם כולו היה אדיש.

אנשי הצלב האדום במלחמה, לדוגמא, נתבקשו ללכת ולבדוק את התנאים במחנות,

אם יש שם תנאי מחייה ראויים, אך במקום ללכת ולעזור הארגון טען כי עליו לעזור תחילה לחיילים פצועים במלחמה.

גם ארה"ב, למרות הפצרתם של היהודים בה,

 לא עשתה דבר כדי לסייע לשבויים במחנות,

למרות שלאחרונה גילו כי הייתה בידם הוכחה כי הגרמנים מבצעים רצח במחנות אלה.

כל המסקנות העולות מהסיפורים הללו הם שהעם היהודי שלנו אסור לא להירדם בשמירה, כי אף אחד לא ירוץ להציל אותנו כשנצטרך,

אנחנו חייבים להשאר מאוחדים כדי לשרוד.

העולם הנאור ינטוש אותנו בשעת הצורך, יהודים לא מעניינים אף אחד.

בשל זאת- אסור לנו לשכוח, תמיד לזכור את הסיפורים ולהעביר אותם הלאה.

בתקווה שיום יבוא והיהודים יום אחד יפסיקו להיות עם נרדף.