מסע בשלוליות של עומק ושטות

התקופה אחרונה היא תקופה לא קלה בכלל בשבילי.

יש לי המון לחצים מהסביבה.

אני במין סנדוויץ' עבה וכבד של חברות, משפחה, לימודים, עבודה.

תנו לי רגע לנשום.

אם אני אעצור לרגע את מחזור החיים שאני רק פסיק קטן ממנו,

ואנסה למנות את מה שהשגתי,

אני אגלה שלאחרונה לא הצלחתי לעשות שום דבר כמו שצריך.

אם נהיה קטנוניים, הכישלונות האחרונות שלי:

*לא עברתי טסט.

יש להזכיר שלקחתי כבר יותר מדי שיעורים ואת הטסט הפנימי עברתי רק בפעם שנייה.

*לא התקבלתי לקצונה, או במילים אחרות-

"לאחר הבדיקות והסימולציות שעברת ביום זימונך,

בהם נבדק כושר המנהיגות והיכולת שלך לתפקד בקבוצה,

צר לנו להודיעך כי לא עברת את המיונים לקצונה בהצלחה".

ומה שהכי מבאס בסיפור הזה הוא שדווקא ביום של הזימון הלך לי מעולה-

היינו קבוצת בנות מגובשת, הכרתי מלא בנות,

ניסיתי כמה שיותר לבלוט ולהפגין בטחון עצמי-

ונהנתי מכל רגע. הייתי אפילו בטוחה שאני אתקבל.

פתאום עכשיו אני רואה שכל מה שסבתא תמיד אמרה לי,

ש"לאן שלא תלכי את תתקבלי. את מוכשרת" כל זה לא תואם את המציאות.

אני לא אתקבל לכל מקום שאליו אלך. יש מקומות שכנראה אני לא מספיק בשבילם.

*שוב, לא הצלחתי לקבל בביולוגיה מעל 80 וקצת.

*כמות הכניסות לבלוג יורדת מיום ליום, התגובות גם הם כבר לא מה שהיה פעם. מה אני יכולה לעשות, אם אין התעניינות אז אין התעניינות. להקפיץ לא בא בחשבון, להגיב בבלוגים אני מגיבה מתי שיש זמן. בכללי, יש לי תחושה שאני קצת מזניחה את הבלוג ושזונחים אותו גם. בסופו של דבר זה לא נורא משנה לי כי זה די יומן אישי כזה. על מי אני עובדת- זה הכי חשוב לי בעולם.

אלה רק היו כמה מפיסות הכשלונות שלי בתקופה האחרונה. ככה זה כשהכל נעשה בלחץ-

במקום ציפור אחת ביד מקבלים שתי ציפורים על העץ.

שום דבר לא נעשה כמו שצריך.

לצד הכשלונות והאכזבות האלה מעצמי יש גם את הלחץ הזה מצד כולם,

למה אני לא מקדישה מספיק זמן לאף אחד, למה אני נעלמת,

למה אני לא שומרת על קשר עם בנות בחופש פסח.

אני רוצה פשוט להעלם. להבלע באדמה לכמה ימים ולשכוח מהכל.

הפסח הזה לא נהניתי ולו פעם אחת. את המשפחה כמעט ולא ראיתי,

כולם הפכו להיות אדישים ומסוגרים בעצמם,

אף אחד מבני המשפחה לא בא לבקר,

בניגוד לשנים קודמות בהם הבית של סבא וסבתא בירושלים היה הומה אדם.

קשה לי כשמכל עבר יורים עליי חיצים,

כשכולם מעבירים ביקורת, אני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.

אני מנסה לא להתמוטט, לעמוד בכל הלחץ הזה של הבחינות שמחכה לי מעבר לפינה,

אני מנסה לקחת שאיפה גדולה של אויר ולזכור שהתקופה הלחוצה הזו של הבגרויות תיגמר בסופו של דבר.

אבל מכל העסק עולה משהו עצוב הרבה יותר- אני לא רוצה לסיים בצפר.

זהו- אני בשנה האחרונה שלי.

כשמכל עבר מריחים כבר את המדים ואת האוהלים הצבאיים,

אנחנו צריכים ללמוד ולתת את הפוש האחרון שבשבילו השקענו 12 שנה.

תגידו לי- איך לעזאזל מסכמים 12 שנה?

בדבר אחד אני בטוחה- יש שאלות שאין וגם לא יהיו להם תשובות.