מסע בשלוליות של עומק ושטות

אני שונאת מורות בבית ספר.

ואני שונאת בגרויות.

ואני שונאת הכל!!!!!

סיפורנו מתחיל כך:

אני רצה לי דבר ראשון על הבוקר לבית הדפוס להדפיס את עבודת הגמר שלי באומנות.

מה שקורה זה שמחר יש לנו את הבגרות באומנות מעשי,

והיום הלכנו לגלרייה של המתנ"ס שמול הבצפר כדי להקים שם את התערוכה.

אז במקום להגיע ב-8 וחצי הגעתי בשעה איחור.

ביג דיל.

כשהמורה ראתה אותי היה לה מבט של אש בעיינים,

ובוא נגיד שאם היה לה גרזן ביד הוא היה עף לעבר גרוני.

מילא.

כולם התמקמו להם בגלריה (בעלת שתי הקומות),

ולי לא היה איפה לתלות את העבודה שלי.

המורה לקחה אותי למעלה ושמה אותי בבמקום פנוי,

שזה היה אחלה מבחינתי,

בגלל שהקומה למעלה היא המקום הכי שווה לשים בו את העבודות

(יש שם תאורה והרבה מקום לתלייה).

אחרי שסימנתי לי איפה אני כדי שאף אחד לא יתפוס לי את המקום,

נתפניתי לעזור לחברות.

אז עזרתי לזאת, ולזאת, ולהיא החזקתי את הסולם, ולהיא יישרתי את התלייה,

עד שבסוף כולם סיימו עם התלייה של העבודה שלהם ואני נשארתי בין האחרונים.

בעודי עוזרת לחברה קפריזית

("לא זה עקום! לא, לא שם!! תגידי את עיוורת?!"),

ראיתי בזוית העין שהמורה שלנו הזיזה את העבודה שלי ימינה,

ובמקום התמונה שלי הביאה את ש' עם העבודה שלה.

לא קריטי.

אבל אז שמת לב שלידי אמורות להיכנס עוד 3 עבודות,

שזה קצת צפוף בשביל קיר אחד.

אז במקום זה הצעתי לחברתי הקפריזית שתזיז את העבודה שלה ימינה,

 כדי שנדחוף את העבודה של נ' בינה לבין השכנה שלה,

כי זו עבודה צרה וקטנה.

כמובן שהיא תקעה בי מבט של רצח

(לקח לנו חצי שעה לתלות את העבודה המכוערת שלה),

ואז הייתי צריכה לסבול מצעקות כי להזיז את כל העבודה שלה

(שמורכבת מ-4 תמונות) זה סיפור מההפטרה.

ואז עלתה המורה שלנו,

הביטה מעט ואמרה להפסיק ולהחזיר את העבודה למיקום המקורי שלה.

לטענתה התמונה הימנית לה בולעת את כל העבודה של חברתי הקפריזית,

ואין הרמוניה בין שתיהן.

שזה מאוד הגיוני- אני צריכה להיתקע בקיר אחד מסכן עם חמש תמונות ,

ובעוד שהקיר שליד מאכלס סה"כ שלוש תמונות.

אתם לא יודעים כמה שזה קומם אותי.

כשסיימנו לתלות את העבודה שלי,

(כמובן שאף אחד לא בא לעזור לי.

כולם כבר סיימו עם התמונה שלהם והלכו לנוח בקפיטריה. זונות)

ראיתי כמה אבסורדי ומטומטם התלייה יצאה.

קיר אחד צפוף וחנוק מעבודות,

וקיר אחר שבו בין כל תמונה ותמונה יש רווח של איזה מטר.

הלכתי למורה שלי וניסיתי להסביר לה את ההיגיון.

בשלב זה הפיוזים שלי כבר התחילו לשיר.

התשובה שלה הייתה שזו אשמתי שאיחרתי ולא מצאתי מקום שיניח את דעתי.

את יודעת מה? צודקת. איחרתי, מודה באשמה.

אף אחד לא אחראי לתפוס לי מקום טוב.

אבל למה שאר התלמידים שתלויים על הקיר יחד איתי צריכים לסבול מהצפיפות הזו?

כל הקטע הוא שהתלמידים עם המקום הכי טוב בגלריה הם גם

התלמידים האהובים על המורה.

עכשיו הכל ברור?

אלו תלמידים שכל השנה קיבלו תשבחות על הפרוייקטים שלהם,

שגם אם הם היו לוקחים חרא של יונים ושמים על בלוק לבן הם היו מקבלים 100.

על תעוזה ויצירתיות.

רק בקשה אחת יש לי בשביל המורים-

לפחות תנסו להסתיר את העובדה שאתם מעדיפים תלמידים מסוימים על פני אחרים.

שעוד תהיי לתלמידים אשליה שיש שיוויון בבית הספר.

נמשיך בסיפורנו-

כשפניתי למורה (מי שסופר- זו כבר הפעם השנייה שהלכתי לדבר איתה בהיגיון),

וניסיתי להסביר לה שוב למה אני לא רוצה שיתלו את כל התמונות האלה על הקיר לידי,

היא אמרה לי שאני אשתוק, כי רק אני מתלוננת ועד עכשיו אף אחד לא בא אליה בטענות.

נו, עכשיו הכל ברור.

העפתי מבט קטן לעבר התמונה שלי (שהייתה עקומה להפליא)

והבנתי שזו התמונה הכי קטנה על הקיר.

אני לא מפריעה לאף אחד משני הצדדים שלי- כי לא רואים אותי בכלל (!@!!$%#!)

משמאלי מונח לו ארז ענק עם פרסות מוכערות של סוסים,

שבאופן מרגיז למדי המורה שלי התעקשה שיהיה תלוי מהתקרה

(במקום שאני הייתי אמורה לתלות את הפרוייקט שלי)

ומימיני עמד לו מפגן של חוסר כישרון בצילום,

שרק זועק להימצא במזבלה הקרובה מהחשש לזעזע את הבאים לגלרייה.

והעבודה הקטנה והמסכנה שלי בין שתי עבודות גדולות ומכוערות,

כמו פרח עדין בין קוצים ועשבי בר...

כבר אמרתי לכם שהמורה שלי היא כלבה סוציומטית ואמן שידרוס אותה נהג משאית עיוור?