מסע בשלוליות של עומק ושטות

לא משנה מה- תמיד תזכרי מה את שווה.

שאף אחד לא יוריד לך את הראש ויגרום לך לפקפק במי שאת.

אל תשכחי את זה אף פעם.

אל תישברי, אל תרפי אחיזה, ואל תתני לגלים לסחוף אותך, כי את איתנה יותר מכמה צרות.

אוהבים אותך, למרות שלפעמים קשה לך לראות את זה, את עסוקה ברע.

וכדי להזכיר לך, תקראי כמה מהמכתבים שקיבלת היום מחברות שלך שהשתחררו,

ורצו להגיד לך כמה מילים לפני סיום:

-המכתב ממעיין-

" נשמונת! אני מוכרחה להודות שאת באמת אחד האנשים שהפתיעו אותי לטובה

ואני באמת כל כך שמחה שיצא לנו להכיר.

אני לא חושבת שאת בכלל מודעת לכמה את מדהימה,

ובנוסף לזה שאת מצחיקה בטירוף ותמיד גורמת לי לחייך,

את גם בנאדם כ"כ בוגר ומבין עניין.

אני רוצה לאחל לך שיהיה לך רק טוב, גם בהמשך השירות וגם בכלל בחיים.

אני מקווה שכל הבעיות יסתדרו ושהדברים ילכו לך כמו שצריך,

כי הכי מגיע לך בעולם!!!!

אני מאוד מקווה שלא תהססי להרים טלפון מדי פעם כי אני בהחלט אשמח לשמוע ממך!

אף פעם אל תאבדי את חוש ההומור ואת החיוך שלך,

ותבטיחי לי שתמיד תמשיכי להיות אדירה כמו שאת.

אוהבת מאוד- מעיין 2600"

-המכתב מענת-

"מ'! אין הרבה כמוך- תזכרי את זה תמיד.

את בחורה מקסימה ויש הרבה לקחת ממך.

מעבר למקצועיות אפשר לראות בך גם המון גישה חיובית וחיוך שתמיד כיף לראות.

תהיי גאה בעצמך ופשוט תישארי כמו שאת!

המו בהצלחה!

תנצלי את המשך השירות עד תום ותהני בו....

3> ענת"

-המכתב מנועם-

"מ....

מה אפשר להגיד לחסני"ת כמוך??

סתם.

עכשיו כשאני משתחררת אפשר להודות באמת- את לא חסנית את סתם פרחה!!

סתם!

את באמת בחורה מדהימה,

עם סיפור חיים מרתק ומלא בגרות וכוח נפשי שמעורר הערצה.

מ'- היה לי כיף והעונג לשרת איתך!

לכל אורך הדרך היית עבורי ממש חברה מקסימה ולמרות שההיכרות שלנו קצרה,

אני שמחה שהספקתי להכיר אותך!

אני מאחלת לך המון בהצלחה בהמשך!

אוהבת, וכבר מתגעגעת,

נועם".

-המכתב ממאיה-

"מ', אני יודעת שלא יצא לנו להכיר יותר מדי לעומק,

אבל מההתרשמות שלי את נראית לי בחורה אופטימית!

תמיד עם חיוך על הפנים,

מסתובבת במשרד ומחפשת במה אפשר לעזור

(ואין לי ספק שלא רק אני רואה את זה).

אני מאחלת לך המשך שירות נעים ולא שוחק,

שתמצאי את המקום שלך ותהיי מרוצה ממנו.

תמשיכי עם החיוך התמידי שלך כי הוא מקרין גם על אחרים.

שמחתי להכיר אותך!

מאיה, נוב 09"

-המכתב מלירי-

"מ'- הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בתיקייה ביום הראשון שלך בלשכה,

יחד עם כל הקורס שלך.

ניסיתי להכיר אתכן קצת, וחן אמרה "תכירי זאת מ', וזו מישהי שחייבים להכיר."

והיא כ"כ צדקה!

ההיכרות שלי איתך עשתה לי את סוף השירות לכיפי הרבה יותר

ואני הכי שמחה בעולם שיצא לנו להכיר קצת יותר לעומק.

את בחורה מדהימה שיודעת לפרגן ולהקשיב עד אינסוף,

ולא נותנת לשום דבר לבאס אותה, לא משנה מה.

אני באמת מעריכה אותך בטירוף על מי ומה שאת,

ועל הכוחות האינסופיים שאת שואבת בשביל להתמודד.

את כבר כמעט באמצע השירות שלך,

ולפנייך עוד תקופה שאני מקווה שתהיה משמעותית עבורך ותעבור מהר ובקלות.

אל תפסיקי להאמין בעצמך כי את מדהימה.

3> לירי"

וה-מכתב שריגש אותי:

-המכתב מדניאל-

"למ' הכפרע!

אני פשוט מתה עליך! אני אוהבת לראות אותך,

ולמעוך אותך בחיבוק, להקשיב לסיפורים שלך על העוף המכובס של סבתא,

על המשקפיים המנומרות החדשות ועל זה ששיר מתלבשת כמו פרחה! חחחח (:

את מדהימה בעיני ואני על גבול המעריצה אותך.

מעטים האנשים שבגילנו חוו כ"כ הרבה כמו שאת חווית והתפתחו להיות אנשים כ"כ מקסימים וחייכנים

(רק לחשוב עלייך גורם לי לחייך [=).

חבל לי שהייתי איתך כ"כ קצת זמן, כי בא לי לבלות איתך עוד!

בהצלחה בכל מה שתעשי, שתמצאי חתן הורס!

ותתגברי על הפחד גבהים!

ושלא יהיו לך הרבה מכשולים בדרך להיות מאושרת...

אבל מה שכן- אני ארשום לך מה שרשמו לי פעם-

אני באמת באמת מקווה שאת מאושרת ושכך תשארי רוב חייך,

למרות שחייבים קצת דיכאון כדי לחזור להיות מאושרים.

אוהבת המון המון- דניאל"

עכשיו בנימה אישית, ובלי לדבר על עצמי בגוף שני,

המכתבים האלה היום עשו לי את כל השבוע.

בבוקר באתי למשרד והייתי כ"כ עצובה, מרוחקת ובאמת שלא היה לי כוח לאף אחד.

ואז באו כל בנות הקורס שהשתחרר היום,

ולראות אותם על בגדים אזרחיים, לחשוב שמחר אני כבר לא אראה אותם-

זה העמיק את העצב והייתה אווירה של סוף עצוב.

ואז האחראית עליי, שהיא מדהימה מדהימה, באה אליי ונתנה לי מכתב,

והורישה לי רב"ט. זה ריגש אותי,

לחשוב שמישהי במעמד ושהיא מעליי הורישה לי דרגה.

אח"כ באו כל המכתבים, ואפילו קיבלתי עוגייה גדולה בצורת לב,

וזה חימם אותי.

הרגשתי מוערכת, שלמרות שאני מרגישה כאילו כל ההשקעה שלי היא לחינם,

היו מי שראו והעריכו, למרות שהם ארבעה קורסים מעליי.

חוץ מהחלק הזה ביום שהיה מדהים,

היה לי יום מזעזע, אבל זה לא חדש כי בחודש האחרון כל יום מזעזע בפני עצמו.

ישבתי עם שיר בכיתה ובזמן שכולם נבחנו והשגחנו עליהם,

התחלתי לבכות לה ולא יכלתי להפסיק.

בכיתי בכי חרישי, שרק היא שמעה,

ואמרתי לה כמה שאני עייפה. עייפה מלהיות קיימת, מלחשוב על כל מה שאני צריכה לעשות.

עייפה כי מחר אני מתחילה לעבוד ורק המחשבה של ללכת לעבוד אחרי יום מתיש בצבא

עושה לי רע.

עייפה כי נמאס לי מכל התחרות, מכל הצביעות, מכל הבלבול,

מכל הלחץ והעומס בתפקיד הזה.

מחר אני  צריכה ללכת למפקד שלי ולדבר איתו ואין לי מושג איך אני עושה את זה.

אני רוצה לספר לו, אבל לא מסוגלת.

באמת שכרגע הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה זה התמיכה מהסביבה,

והידיעה שלא משנה מה- מחר יהיה טוב.