מסע בשלוליות של עומק ושטות

אנחנו, האנשים הפשוטים. בלי הדר, בלי כבוד ויראה, בלי תהילה.

אנחנו, שאיננו בולטים מעל ההמון הקורא, אין אנו הכי יפים, הכי

חכמים, הכי מוצלחים.

החיים שלנו נעים במעגל, אין אנו זוכרים איפה התחלנו,

ואנחנו גם לא יודעים איפה נסיים.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאנחנו חיים. אנחנו בהווה, נושמים.

מי כמונו יודעים כמה החיים הם מתנה, וגם עונש.

אנחנו לא חיים על הקצה, ואנחנו לא לוקחים סיכונים. יש יותר מדי מה לאבד בחיים האלה.

אולי בגלל זה אנחנו לא יכולים אף פעם באמת להיות מאושרים.

החיים האלה יותר מדי יקרים לנו- ואנחנו מחזיקים אותם בעור שינינו.

לחיות בשבילנו זו הישרדות.

כך עוברים לנו הימים, נעים בין אכזבה לרגעי שמחה קטנים.

פעם טוב- פעם רע. החיים כבר לימדו אותנו כי הטוב הוא מוגבל, אך הרוע הוא אינסופי.

את הטוב אנחנו שומרים בכספת, לפעמים חוששים לשתף בטוב הזה את העולם.

קצת מדי טוב- יותר מדי רע.

אנחנו מאמינים, בעיקר מאמינים.

מאמינים כי יהיה טוב. עכשיו רע- מחר יהיה פחות.

מאמינים כי יש מי שיישמע לתפילותינו,

מאמינים כי אל רחמן ויודע נסתרות קיים למעלה.

מאמינים כי בסופו של יום רע תבוא הנחמה.

והיא באה.

ככה אנחנו חיים מנחמה לנחמה- פיתחנו לנו שיטות איך לא לבכות.

אנחנו מנהלים עם עצמנו שיחות ברומו של עולם, מנסים לא לטבוע ברחמים עצמיים- יודעים ורואים כי יכול להיות יותר גרוע.

הרי עברנו את הגרוע מכל. ואולי לא. אולי הגרוע מכל יכול להיות יותר גרוע- אבל טפו טפו טפו- שלא יקרה לנו.

כשטוב- התודה כ"כ גדולה, שגופנו קטן מכדי להכיל הכול.

לפעמים אנחנו מתפללים לימים קצת אחרים,

אולי להיות קצת שונים. אבל כשהכרה מגיעה אנו מבינים כי מה שסה"כ ביקשנו זה- שקט.

גם אם לא טוב- לפחות שיהיה שקט.

אנחנו פחדנים, לא אוהבים הרפתקאות. עברנו די.

לפעמים אנחנו רוצים שיישמעו אותנו קצת. שאולי יבינו כמה קשה לנו לשרוד את החיים, לשרוד את עצמנו.

איש לא מרחם, וכל אחד שקוע בצרותיו.

אפילו הבכי כבר יבש על פנינו. הקול כבר גווע, ואולי רק אלוהים שומע. כי אל שומע תפילות אתה.

עלובי החיים אינם בולטים ואין על ראשם שלט גדול.

הם נמצאים ביניכם, שקטים בסבל של עצמם, שמחים עם כולם ובוכים לבד.

הם נראים כמו אנשים רגילים, מחייכים, מדברים וגם מתלבשים כמוכם.

אי אפשר לראות את התהום שבפנים.

הם רוצים הערכה, אהבה וקרבה. בדיוק כמוכם.

אתם אולי באתם מאהבה- הם לא. הם נולדו למציאות שבה אהבה זו פריבילגיה.

אהבה אצלם היא חלום של אחרים.

לא דבר מובן מאליו, הם יודעים שיש גם רגעים בחיים שבהם אין אהבה. יש ניכור.

החיים שלנו הם אמת אחת גדולה. וגם אלפי שקרים קטנים.

האמת מכה בנו כל פעם מחדש, לפעמים היא לא מרחמת, אך אנו מכסים אותה בהכחשות, מלקקים את הפצע הפתוח.

כל חיינו אנו מאחים את השברים, מנסים לאסוף את החתיכות של מה שנשאר ממנו.

כדי להתמודד עם הכול אנחנו יודעים כי צריך לעמוד מול הקשיים ולהביט להם בלבן של העין, לא לפחד.

אנחנו לא מפחדים לכאוב, כאבנו די. אנחנו מפחדים לאהוב. מפחדים ליהנות, מפחדים מהמילה הטובה.

 אך בליבנו אנו מתפללים לכל אלה. נכנסנו לחיים בלי דחיפה ותמיכה מאחור. את הכאב סחבנו על הגב בכוחות עצמינו.

איש לא רחם, איש לא נתן יד. את האושר חלקנו עם יקירינו, את הכאב והצער סחבנו לבד. הלבד הזה- לא נגמר אף פעם.

הפנמנו את החוקים, ראינו כמה עגול הוא העולם, למדנו בשקט את טיבו של האדם, נשבענו להיות שונים.

אנחנו רוצים לעשות רק טוב, אחרי שעשו לנו רע.

הכעס שמור לאנשים יהירים, הטינה היא לא מנת חלקנו, אלא רק הבנה שקטה ומצערת, השלמה עם חיינו- על הטוב והרע שבהם.

איש לא יודע- אך יש לנו שאלות מכאן ועד לאינסוף.

מי יסביר לנו למה העולם הוא כזה ולמה יש כאלה שכואבים ויש כאלה שלא?

כ"כ הרבה שאלות וכ"כ מעט תשובות.

אנחנו חזקים כמו סלע, עומדים בסופות ובברקים, מול כל רע נעמוד.

אך כל מילה קטנה יכולה למוטט אותנו.

הנפילות שלנו הן קטנות, ההתפרקות מלווה בהתחזקות, לנו אין את הזכות להישבר.

ליפול ולגסוס זוהי זכות של האחר. אנחנו צריכים להיות חזקים.

ככה, בלי הרבה הדר ויראה, בלי כבוד ומילים יפות.

בלי פאר ובלי תהילה.

אלה אנחנו- עלובי החיים.