מסע בשלוליות של עומק ושטות

אני כ"כ עייפה.

כ"כ עייפה שאני לא מצליחה אפילו להירדם בלילות.

אני עייפה מאוד. מהחיים. מהעבודה. מעצמי.

אני יודעת שכבר המון זמן לא כתבתי בבלוג, יותר מחצי שנה.

אבל בסופו של דבר הבנתי שהבלוג הזה הוא צורך לכתוב לעצמי, לדבר עם עצמי.

לא הייתי מסוגלת למחוק אותו. יותר מדי זמן אני כותבת בו, הוא כבר הפך להיות חלק ממני.

היום עלה בי צורך עז לכתוב, ובגלל שלא מצאתי איפה, אמרתי לעצמי למה שלא נחזור לבלוג הישן והטוב.

אני צריכה קצת לעדכן מה הולך כרגע בחיים שלי.

אולי לא לעדכן את הקוראים אלא את עצמי, כדי להתאפס על מה שקורה לי כרגע.

לפני כ-9 חודשים התגייסתי (עוד חודש רב"ט!).

לפני כמעט ארבעה חודשים לקחתי את חפציי ואת אחותי שצעירה ממני בשנה ועזבתי את הבית.

אחרי תקופה קשה בבית, תקופה שבה איבדתי את כל החשק לחיות,

הבנתי שאין לי ברירה אלא לקום וללכת אם אני עוד רוצה להיות מאושרת מתישהו בחיים האלה.

זה לא היה קל, כפי שניתן ודאי לנחש, ולקח לי כמה חודשים לבשל את ההחלטה ולהיות שלמה עם זה.

היום בדיעבד אני יכולה להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה.

וזה לא טוב כי אני צריכה לדאוג לכסף ולשכר דירה,

וזה לא טוב כי אני חיה ומתמודדת לבד עם החיים האמיתיים,

וזה לא טוב כי אני צריכה לנקות, לבשל ולכבס.

זה טוב כי סוף סוף אני חופשייה ואין מי שישלוט עליי ויגיד לי מה לעשות.

אין מי שימרר את חיי.

אז כרגע החיים לא וואו. טוב למי אני משקרת- החיים כרגע בזבל.

הצבא הזה מוציא ממני את כל המיץ, ולהיות עצמאית לגמרי סוחט ממני הכל.

רק היום הבנתי כמה כוחות היו לי, וכמה הם לאט לאט אוזלים.

אם הייתי יכולה להעביר את ההרגשה של לחזור הביתה ב-7 בערב אחרי שנתת את הנשמה שלך

בתפקיד בצבא, ונתת בלי שמישהו יגיד משהו טוב.

ההרגשה שכרגע את לא מוערכת, שלא משנה כמה תשקיעי וכמה תרצי להתקדם לא סופרים אותך.

הלוואי והייתי יכולה לבוא ולדבר עם המפקד שלי הכי בכנות, להגיד כל מה שאני מרגישה וחושבת.

אבל אני לא מסוגלת. כי קשה לי להגיד מה אני רוצה.

לפעמים אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה.

וכן, זה קשה לי שסביבי החברות שלי ושאר החיילים עסוקים כרגע בחבר/חברה ובעבודה שלהם ובמשפחה,

בעוד שאני צריכה לדאוג לתשלומי חשבונות ולכביסה.

אני שונאת את זה, מנסה להתחמק מזה, אבל יודעת שאין לי ברירה.

באמת, אבל באמת והכי בכנות שאין לי מושג מה מניע אותי להמשיך קדימה.

יש איזה כוח עליון שמדרבן אותי לא להשבר ושבגללו אני ממשיכה.

כשדיברתי עם המפקד שלי לבד אצלו במשרד, וזה נהיה קצת יותר אישי,

אמרתי לו שאני מאוד מאמינה באלוהים, ומאמינה כי לכל אדם אלוהים חילק פרויקט,

והאדם צריך לעשות הכי טוב שהוא יכול עם הפרויקט שלו.

הפרויקט שאלוהים נתן לי הוא קצת יותר מאתגר, יותר קשה. אבל אין לי ברירה אלא להמשיך.

יש ימים שאני נשברת, אני רק בנאדם.

החיוך בימים האחרונים נמחק לי מהפנים. אולי לא כולם רואים את זה מבחוץ,

כי אני מנסה לשדר עסקים כרגיל. אבל בפנים אני מרוסקת.

קשה לי להיפתח לפעמים, אז אני עוטפת את עצמי בעטיפה קשיחה, כמו שיריון שמחסן אותי.

אבל אני מאוד פגיעה, ומי שמכיר אותי ואוהב אותי יודע כמה שקשה לי.

זה לא הוגן להגיד שהכל שחור בחיים שלי. החוכמה בחיים היא לא להסתכל על מה שרע,

אלא לומר תודה על מה שטוב, גם אם זה גובל בלעבוד על עצמך.

זה פשוט שכרגע אין מה שגורם לי לשמוח מכל הלב, מבפנים.

הסיפור המסריח הזה בבית והתלות שלי בכסף שהצבא נותן לי כדי שאני לא אחיה ברחוב

הכריחו אותי להיפתח למפקד שלי ולספר לו הכל, גם דברים הכי אישיים ודברים שאף אחד לא היה רוצה לדבר עליהם עם המפקד שלו בתוך המשרד שלו. בעיקר כשההבדל בגיל ביני לבין המפקד הוא כ"כ קטן.

 ללכת ולהצהיר מול חצי מבעלי הדרגות אצלנו על כך שאני חיילת בודדה ואין לי הורים שתומכים בי כלכלית-

זה היה אחד הדברים הקשים שעברתי עם עצמי.

תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי צריכה להיות חזקה ולא להראות חולשה,

כי חולשה זה רק לאנשים שיכולים להרשות לעצמם. אם הייתי מרשה לעצמי ליפול,

לא הייתי שורדת.

מעדתי וקיבלתי הרבה מכות בחיים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתרסק.

הפחד שלי הוא שמיום ליום כל מה שטוב ויפה בחיים שלי מתגמד וקטן לעומת כל מה שרע.

יש לי חשש שיום יבוא ולא אוכל לראות את הטוב מרוב שהרע גדול.

בסופו של דבר אני יודעת בפנים כי מי שעושה את הרע גדול ואת הטוב קטן זו אני.

אבל זו לא חוכמה כי קל להגיד- תנסו פעם לקבל כאפה מכל כיוון ותבינו.

צרות באות בצרורות.

טוב בא כשאין צרות.

כשרע לי אני נראית חיוורת והפנים שלי נפולות,

וכל חיוך שאני מצליחה להעלות על הפנים כמעט וגורם לי לבכות.

אני פחות מצליחה כשרע לי, פחות יפה, פחות אהובה.

כשטוב לי אני מוארת, אני נאהבת ואני פתאום יפה ומחוזרת.

ככה זה.

יש בי המון רצון להצליח, לנצח את החיים.

דרכו עליי ורמסו, ניסו להפיל אותי ופגוע בי.

ואולי פגעו- אבל לא הרסו ואני עדיין על הרגליים כי חייבים להמשיך.

ואני ממשיכה כי ככה צריך, כי זה הכוח הזה שמניע את החיים.

אין יותר חזק מהרצון לחיות ולהיות מאושר. וזה נכון לגבי כל דבר בחיים.

ביינתים אני מתה מעייפות ומחכה שיהיה טוב.

ויהיה.