מסע בשלוליות של עומק ושטות

זה מוזר שפתאום התחשק לי לכתוב בבלוג שנטשתי לפני יותר מ-4 חודשים.

אבל פתאום עלה בי החשק העז להעלות את הגיגי ומחשבותיי, אז התחלתי להקליד.

עוד שבועיים אני מסיימת את הקורס ומתחילה את השירות הסדיר שלי בלשכה.

איזו לשכה? אני עוד לא יודעת.

הפחד שעלה בי כשהתגייסתי עולה שוב.

מי היה מאמין שהתגייסתי רק לפני ארבעה חודשים? זה מרגיש לי יותר.

עברתי המון בשנה הזו מאז שסיימתי את בית הספר. מאז שהתגייסתי.

העתיד די לוטה בערפל, אבל רוחות של שינוי כבר מנשבות בחיי ואני כבר מריחה אותם באוויר.

אני רק מחכה לקחת את החפצים שלי וללכת.

ללכת מהבסיס שהיה הבית שלי במשך 4 חודשים.

לקחת את החפצים ואת התקוות ולעזוב את מה שהיה הבית שעצר אותי במשך 18 וחצי שנים.

אני רוצה להתחיל בחיים משלי, להיות חופשיה,

להפסיק לבכות ולכאוב, להפסיק להתנצל אחרי כל ריב,

להפסיק לתהות למה ככה בני אדם נולדים ומדוע ככה הם נשארים.

אבא- האם זה אומר שאני אומרת להתראות?

אתה לימדת אותי ואת אחיותיי בלי ששמת לב מה הם החיים וכמה קשה להתמודד איתם.

ההתמודדות איתך הייתה מרכז חיי מאז שאמא נפטרה.

לא עוד.

אני רוצה להתחיל להאמין בעצמי ובמי שאני,

להפסיק לפחד להיות אני, או להתנצל על מה שאני לא.

בחיי הקצרים למדתי מה שאנשים לא יודעים גם בגיל 40. בזכותך.

למדתי לריב, להתנצח, להעריך וגם לזלזל.

אבל לא עוד.

עכשיו אני רוצה לקחת את החפצים שלי וללכת.