אני יושבת ומדברת איתכם, נראת לכם אולי עצובה, אתם שואלים אותי מה קרה.
ואני אומרת לא כלום, זה בסדר.
ואז אני חושבת לעצמי, למה אמרתי בסדר?
למה לא אמרתי מה קרה?
אה.
כי אני כבר לא סומכת על אף אחד.
לכולם בכיתה יש אושר,ורק לי אין.
כולם מסתובבים עם האושר שלהם, מנפנפים בו מולי כדי שאקנא בהם.
כן, אני מקנאה, לכם יש אושר ולי לא.
החיוך שלי הוא תמיד יהיה מזוייף.
ואל תגידו לי שלא.
אני יודעת.
אוי, אתה בן אדם, לא רגיל.
אתה חושב שכבר אתה בוגר ויכול לעשות דברים שאנחנו לא.
דברים שאני אפילו לא יודעת.
אוי אתה, כמה סבל אתה גורם לי.
כל פעם שאני באה אתה מזכיר לי איזה לא מבוגרת אני,
אני מחכה לרגע המתאים,יש לך בעיה?
אל תתערב, זה עניין שלי.
תעצמי עיינים, אני רוצה לקחת אותך לעולם דימיוני,
למקום שלא יהיה לך צרות,
שתהיי יותר אמיתית איתי,
למקום,שתהיי עצמך,
למקום שאני יבין אותך.
אבל זה לא יקרה.
smile.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
