מלחמה!

התחלתי לשאול את עצמי אם המטרה שווה את כל הסבל והתסכול שאני חווה מהרגע שאני קמה  בבוקר ועד הרגע שאני נרדמת.

הדיאטה לוקחת לי 100% מהזמן.

אני חושבת כל הזמן מה אני אוכל, איך לקצץ בקלוריות, איך לעשות יותר ספורט, מתי לעשות ספורט, ירדתי במשקל? למה אני לא יורדת? איך הוא איתי?

התחלתי לחשוב שאולי בדרך שכחתי לחיות. אתמול הייתי במסיבה. הרגשתי רע! שמנה כ"כ בעיקר ליד כל הרזות שהיו שם ובלסו ביסלי להנאתן (איך? הייתכן שכולן מקיאות את נישמתן לאסלה, או סתם בעלות מזל עם גנים פיצוץ)?!

כל היום מדוכאת, מודדת בגדים ובוכה. שנייה אחת חושבת להתחיל להרעיב את עצמי לחלוטין ובשניה אח"כ חושבת לוותר על הדיאטה ולהישאר שמנה לנצח.

איך חוזרים לחיות?

ראיתי תוכנית היום בערוץ 2 שהייתה במקרה על הפרעות אכילה. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לגרום למשפחה לסבול, אני לא רוצה לוותר על החיים שלי בשביל רזון. אני לא רוצה לא לקבל מחזור, אני לא רוצה להיות חולה. לא רק בגוף אלא בראש. לא רוצה לחשב קלוריות באובססיה, להסתכל על בנות רזות ולמות מקנאה. לא רוצה.

אבל אני גם לא רוצה להרגיש שמנה, לא רוצה ללבוש מידה 2-3, לא רוצה להתבייש להיות ערומה ליד החבר שלי (שלא מבין למה אני צריכה דיאטה וחושב שאני מושלמת, למה?!), לא רוצה שאמא שלי תהייה שתי מידות מתחתיי ותסכל בבז על איך שאני אוכלת, לא רוצה לקנא יותר.

אז מה לעשות?

דיאטה?

או להישאר שמנה?

ואיך עושים את זה נורמלי? איך נפסקת האובססיה? איך פשוט חיים בדיאטה מסודרת, עושים ספורט, יורדים במשקל וממשיכים לחיות?

אני מרגישה מיואשת כבר מהכל. לא רק מהדיאטה. נמאס לי מהלימודים, אין לי כח כבר לקרוע את התחת בשביל ציון בלתי אפשרי.

איך איבדתי את האמונה בעצמי כ"כ? איך?