בשבוע האחרון נחשפתי לשתי יצירות אומנות שגרמו לי לחשוב, ומי שמכיר אותי יודע שזה אחד הדברים שאני הכי מעריך בעולם. דברים שמגרים את המוח, שמזיזים את הגלגלים וגורמים למרווחים הסינפטיים להתמלא בחלקיקים וחשמל בלי שימוש בכימיה. למרבה האירוניה, שתי היצירות האלה מדברות בדיוק על זה - על סמים, על למה אנחנו משתמשים בהם, איך הם הורסים לנו את החיים וכמה הגבול דק בין התנזרות וסגפנות לנרקומאניה שנועצת ציפורניה בנפשנו הרכה והנתונה לעיצוב.
זה התחיל כבר בדורות שקדמו לנו. קפאין ואלכוהול, תרבויות שעשו קפיצת מדרגה שלא תתואר ב200 השנים האחרונות, ועכשיו נראה שבלעדיהן הכדור יפסיק לנוע על צירו. המסוממים של אז, לפחות רבים מהם, לא העריצו את הסם עצמו - אלא את הרגשת החופש והשלווה שהוא מביא לגוף. ככל שאנחנו, ותרבות צריכת החומרים הפסיכואקטיביים, מתקדמים ומתפתחים במחשבה כך גדלה התלות בחומרים חיצוניים כדי להשיג דברים. האלכוהול בשביל השמחה, הקפאין בשביל האנרגיה, והמריחואנה בשביל שלוות הנפש והחופש. ועכשיו, כשהידע הוא נחלת הכלל וכל אדם עם מספיק אמצעים ומספיק שכל יכול להפוך למהנדס חומרים מן השורה, כל הרגשות נמצאים בהישג המבחנה. והשאלה הקשה שאני נתקל בה, ואני חושב שהחברה צריכה להתעסק בה יותר, היא כמה אנחנו צריכים להתנגד לתופעה - או לחבק אותה ולאמץ אותה אלינו.
הסרט האמריקאי "רקוויאם לחלום" וסדרת הטלוויזיה הישראלית "אופוריה", הראשון בן יותר מ10 שנים והשנייה בת פחות משנה, מייצגים מציאות שמאוד היינו רוצים לקרוא לה קיצונית. מרוחקת, סיפור מופרח על התמכרות מוגזמת לסמים שנועד בשביל ליצור את הדרמה והעניין או כדי לזעזע ולהעביר ביקורת. אבל בתור נער (ותרשו לי לקרוא לעצמי נער גם בגיל המופלג של 19 וחצי שנים) במדינה מערבית, בן סורר לחברה המודרנית מונעת הצריכה והמדיה, קשה לי להגיד שזה נכון. אני מרגיש את זה, את מה שהם מרגישים. החיים במרכז מאבדים מהר מאוד את הטעם שלהם אם לא עושים איתם משהו משמעותי נפשית ורגשית, וכשאין טעם אתה תהפוך את כל המטבח בחיפוש אחר התבלין או הרוטב שיגרום לך להצליח לבלוע את מה שחיממת במיקרו. הכל נהיה אפור, ואז אנחנו פונים לאלכוהול. וגם אליו אנחנו מתרגלים, וגם הנרגילה כבר מזמן לא עושה את העבודה. צריכת הסמים עולה כי הסף הרגשי עולה. כי אנחנו דור ששום דבר לא מרגש אותו חוץ מתחרות והשפלה. ממש אתמול סיפרו בחדשות על הטבח המאסיבי ב23 ילדים ומורים שנעשה בבית ספר בארצות הברית. התגובה שלי ושל אחי בן ה16 הייתה אחת - אדישות מוחלטת. כמה תמונות עוברות בראש, כמה אסוציאציות על דברים דומים שכבר קרו והמשכנו הלאה. אני אחזור על המילים האלה כי אני מניח שרוב הקוראים הצעירים פשוט לא קלטו אותם לעומק - טבח מאסיבי ב23 ילדים ומורים. טבח. מטורף נכנס לבית ספר ומרוקן מחסניות על חבר'ה שלא זכו לחצי מהחוויות הגדולות בחיים. בפעם השנייה זז משהו בלב? אני בספק.
אז כן, זו כתבה עם אווירה קצת אפלה. קצת קשה. אבל אני מאמין גדול של סוף טוב, אז אני אשלוף את דמות המדריך הפנימית שלי שישנה כבר כמה חודשים טובים מאז שסיימתי גרעין עודד בשביל המסר המסכם שלי לדבר הזה. הכימיקלים הם הפיתרון הקל, ולצערנו גם הזמין. אנחנו לא חווים רגעים גדולים באמת - כי כבר עשינו הכל דרך המסכים. את הסטלה הראשונה חטפנו ב"עספור", השתכרנו למוות ב"קליפורניקיישן", את בתולינו איבדנו ב"תעשי לי ילד". ראינו את העולם דרך עיניהם של רוצחים ונרצחים, שוטרים ופושעים, אנסים וקורבנות, צדיקים ורמאים. החוויה האותנתית מתה, התקדים האינטראקטיבי הרג אותה. והינה התקווה - כי אני מצאתי את האושר שלי ולכימיקלים יש חלק מאוד קטן בו. קפה אני כמעט לא שותה. על אלכוהול אני מבזבז אולי לילה אחד בשבועיים. הסם היחיד שאני מקפיד על שימוש בו הוא 100% אנדרנלין טבעי, שאותו אני מכניס לגוף בשיטה הטבעית של פעילות גופנית מאומצת. מצאתי את ההרגשה שפשוט לא פגשתי הרבה על המסך.
כבר חודש וחצי שאני גר ברמת הגולן במסגרת גרעין הנח"ל. כבר יצא לי לעבוד בחקלאות ולמסוק זיתים כתף לכתף עם דרוזים ציוניים וחברותיים, לטייל בנופים מרהיבים, לטבול במעין במרחק הליכה של חצי שעה מהבית, להדריך תיירים ולמצות את היכולות הוורבאליות שלי. אני חי בקבוצה, שזה משהו שקשה למצוא בטלוויזיה ברמה הזאת. אני מסתובב ברחבי הגולן ומכיר כמויות לא פסולות של אנשים דרך תרבות הטרמפים המדהימה שיש כאן. אני עושה מוזיקה מקורית עם החברים שלי על בסיס כמעט יומי. אז אולי זה לא מה שמתאים לכל אחד, ואולי אני קיצוני, אבל אני בטוח שלכל אחד יש את החוויה שהמדיה עוד לא הרסה לו. מיצוי יכולות, עצמאות, נופים פתוחים, העולם האנושי הבלתי נגמר - תחפשו את האושר הלא כימיקלי שלכם. מובטחים חיים ארוכים יותר וריקניים פחות, כי הסטלה הזו לא עוברת, ואין לה דאון ואין לה הנגאובר. והיא לא עולה כסף והיא חוקית לגמרי.
בהצלחה לכולם, ואם אתם רוצים להגיד לי משהו - אני בן אדם של להקשיב.
דר עופר, גרעינר לשעבר, חבר בגרעין נח"ל "הלהקה" בחסות בני המושבים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
