נסענו ב-23.8 בבוקר לאילת.

הגיע הזמן לחופש אמיתי. מהכל.

נסענו המשפחה שלי ועוד שתי משפחות, חברים מאוד טובים שלנו.

הילדים:

משפחת קשת- מאי שהיא בגיל שלי, ותום שהיא בת 18.

משפחת פינסקר- ענבר שהיא בגילי, עמית שהוא בגיל של אח שלי. וענבר הביאה חברה- פלש. ועמית גם- נמרודי.

ואנחנו, יונתן, אורי ואני.

היינו במלון "רויאל גארדן" והוא מדהים!

היום הראשון:

הגענו למלון. התמקמנו. הלכנו קצת לבריכה היה כ"כ חם.

המלון ממש כייפי ויש מלא דברים לעשות.

בערב הלכנו למסעדה מאוד נחמדה. אכלנו פיצות ופסטות. חח..

ואז הלכנו להסתובב ענבר, מאי, פלש ואני. (ענבר- ממשפחת פינסקר. מאי-ממשפחת קשת. פלש-חברה של ענבר.) היה ממש כייף! קנינו צמידים ושטויות מהטיילת.. היה ממש נחמד!

היום השני:

לא קמתי מוקדם. ממש לא היה לי כוח. אז אני ואח שלי נישארנו לישון.

התעוררתי. יותר נכון, אמא שלי העירה אותי ב-12 והלכנו האמהות והבנות ל"ביג".

קנינו שם נעליים ובגדים ממש יפים! ואז הלכנו לשבת ב"ארומה". ואחרי זה היינו 45 דקות בקניון ועשינו כמה קניות.

חזרנו והלכנו לאכול במסעדה בטיילת. אחרי זה הסתובבנו גם קצת.

אחרי זה חשבנו שאי אפשר להשאיר את הבריכה ככה לבד בלילה. כ"כ שוממת... חח

אז החלטנו שאנחנו עושים שחיה לילית. D:

אז שמנו בגדי ים והלכנו מאי, תום, עמית, נמרודי, יונתן ואני.

היה ממש מצחיק וכייף! אנשים ראו ואתנו נכנסים וראינו שהתחיל להתמלא. זה היה ממש מצחיק. ב-1 בלילה המקום התחיל להתמלא חיים, ובגללנו. חח

בסופו של דבר הוציאו אותנו. אבל היה שווה את זה.

היום השלישי:

קמנו וישר הלכנו לבריכה כי היה ממש חם!!! כל היום היינו בבריכה

אחרי זה נחנו, ושוב הלכנו קצת לבריכה.

אחרי זה הלכנו לאכול ב"אגאדיר" היה נחמד מאוד!

אחרי זה טיילנו קצת בטיילת. עשינו קניות אחרונות והלכנו.

היום הרביעי:

קמתי ב-11 היינו צריכים לפנות את החדר ב-12.

שמנו את הדברים שלנו במכונית והלכנו לבריכה עד 3.

בסביבות 3 וחצי הלכנו למסעדה ואחריה נסענו הביתה.

לסיכום, היה ממש ממש כייף!! הייתי צריכה כבר את החופש הזה. לחשוב קצת. להתנתק קצת.

הייתה אווירה נחמדה ואנשים טובים.

ושיהיה עוד!

ניראה לי שאני מאוהבת, הייתכן?

עוד מעט מתחילים בית ספר ואני מחכה לראות את כולם!! לראות כבר מי המורים. ואם אני הולכת להסתדר איתם, או לא.

וכמובן, עוד מעט מתחילים את התאטרון! אני כ"כ מחכה לזה!!! שנה ג'!

וגם הצופים!!

בקיצור, שתהיה שנה טובה! (:

גולה הייתה אצלי היום, והיה כ"כ כייף!! הוו את כ"כ מבינה אותי! 3>

אוהבת,

מיכל.

הוא קרא לה את ביאליק,

במתבן באפילה.

הוא הוריד דמעות של גשם,

על שמלת המלמלה,

והיא נרדמה בדשא

לבנה כמו כלה.

קשה לי להסתדר עם אנשים בזמן האחרון.

אנשים חושבים שהם כ"כ מבינים בחיים שלי ובטוחים מה עובר עליי כל הזמן וכל השטויות האלה.

"עוד פעם עם המשפטי בלוגים שלך?"

הם בטח גם לא טורחים לקרוא פה. סתם מדברים. הם הכי טובים בלדבר. אם יש להם בעיות אז זה רק עם עצמם.

אם היה להם טיפת מושג, טיפה ממה שהם חושבים שיש, הם לא היו אומרים דברים כ"כ מטומטמים.

ואין לי מושג איך להגיב לזה בכלל. ועד שכבר הצלחתי להגיב הם לא הבינו כלום.

פתאום כל ההבנה נעלמה להם.

ואולי אני כבדה ובלה בלה בלה.. אבל זאת אני. ומי שאוהב אותי יאהב אותי עם כל החרא שבי.

אני ניפרדת מאנשים שהגיע הזמן שאני אפרד מהם.

למרות שכבר מזמן לא הייתי חלק מהחיים שלהם והם לא חלק משלי.

יש בי מטען כבד. אבל מה יש לי לעשות אם אין עם מי לדבר? 

הם לא באמת מבינים, או לפחות מנסים להבין את ההשלכות של מה שהם אומרים. אז אם הם לא מבינים את עצמם, הם בעצם לא מבינים כלום? כבר לא ממש איכפת לי. כמה כוח יש למילים. וכמה טיפשות יש בעולם.

אני מרגישה שאין לי באמת חברת נפש. ז"א תמיד יהיו את החברות שיהיו שם ושאני אוכל לדבר איתן ושהן יבינו אותי.

ולפעמים אין לי מושג למה אני נישארת עם אנשים שממזמן כבר עזבתי אותם בנפשי.

אולי מהפחד להיות לבד. הרי אנחנו כל הזמן מנסים להישרד החברה הזאת.

זה מתחיל בלימודים. שאתה לא רוצה להיות לבד בהפסקות. ובכל דבר אחר.

עם זאת יש גם אנשים שאני מאוד מעריכה ואוהבת. גם הם בודדים. אבל כניראה לא צריך הרבה אנשים מדהימים שיכניסו לך אור בחיים, בשביל להעריך את אלו שכן.

להתראות,

מיכל הכבדה.

בסביבות השעה 20:00 בערב יצאנו מהבית אני ענברי ופלש לירושליים (חוצות היוצר).

הנסיעה הייתה עם הרבה דיבורים וחשבנו איזה שירים יהיו. חחה משועממות שכמותנו.

ממש התרגשתי, לא יודעת למה. מזמן לא הייתי בהופעה וממש הייתי צריכה את זה כבר.

הגענו ב-21:00 והתחלנו לרוץ לקנות כרטיסים. היה קצת בלאגן עם הכרטיס כך שיצא שאיחרנו להופעה. והפסדנו 5 שירים. ממש מעצבן. אבל לא נורא העיקר שנהננו! (:

הפליליסט:

 מחר.

 מיליארד טועים.

 השיר שלנו.

 עצוב בלעדייך.

 בוקר טוב איראן.

 עונות- היה ממש נחמד. ושמחנו גם שסוף סוף הגענו אז זה היה כייף! "כשנולד אני קראתי לו אביב (או דילן)"

 מלאך- יש לי חולשה לשיר הזה. ממש יפה! "אל תעזביני, את המלאך שלי".

 שיר עצוב- הוא אמר שהוא בא ממשפחה מתוסבכת ובזמן שההורים שלו היו מרוכזים רק בעצמם הייתה אישה אחת שדאגה לו-סבתא שלו. היא קנתה לו את הגיטרה הראשונה שלו, והיא האמינה בו. כשהיא נפטרה אחרי שהאמבולנס לקח אותה לבית החולים, הוא נכנס לחדר שלה, נשכב על המיטה שלה ולא יכל להוציא מילה חוץ מ"תודה". ממש התרגשתי, המילים קיבלו הרבה יותר משמעות. למרות שהוא אמר את זה כבר וכתב את זה בספר שלו. אז קצת בכיתי וענבר לא הבינה מה קרה.. חח חמודה. הכל פתאום נעשה מופשט יותר וקרוב יותר. והמילים שלו נכנסו לי ללב. היה ביצוע מדהים!!

 יומן מסע- הקדיש לדילן. אני אוהבת את השיר הזה.

 כשאתה כאן.

 גשם כבד- "והחרא עולה שם ומציף את המים" ביצוע יפה!

 מקסיקו- מזכיר לי את ההופעה הראשונה שלי. היו בסוף אפקטים ממש ממש יפים!

 זה רק הלב שכואב לך.

 אור הירח- הוא אמר שהוא אוהב את ירושליים ואת הקהל שלו. ביצוע מדהים!! "תהיו חופשיים!"

 סוף העולם- מדהים.

 התקווה- הוא אמר לנו לשיר 3 פעמים את "עד שיהיה טוב, עד שיהיה" ובפעם השלישית הוא הצטרף. היה משעשע.

סה"כ ממש נהניתי קצת ביאס אותי שהפסדנו חלק מההופעה. אבל אביב היא מדהים והיו לו הרבה אנרגיות וממש כייף לראות את זה. אחרי הרבה זמן שלא הלכתי להופעה.

אביב פשוט מדהים. הוא מצליח תמיד לרגש אותי. בצורה הכי מדהימה שיכולה להיות. בחיים שלי לא הרגשתי כזאת הערכה לבנאדם שאני לא ממש מכירה.

פשוט גאון.

תודה שנתת לי להיות מה שבא לי, ואיך לפעמים את ראית איך כאב לי...

תודה,

מיכל.

הנה בא השקט, הוא בא כדי לשמור

על כל הילדים

שהולכים לישון

עם הדובי ועם החלומות.

הנה בא השקט, הוא בא כדי לשמור

על כל הרגעים,

שאנו שוכחים

שצריך לזכור.

עד מתי נמשיך לצעוד,

עם הרובה ביד

ומוקפים גדרות

כן, עד מתי נמשיך לחיות,

עם הצל המאיים

ומוקפים גדרות.

אני רואה אותו כל הזמן מסתכל עליי, בלי לומר שום דבר.

כמו הכוכב הזה שמביט עליי מן השמיים, מנצנץ, מנסה לתפוס תשומת לב, ובסוף הוא נופל.

אז אני כותבת, ואני לא יודעת למי. אולי בשביל המשפחה או החברים. אולי אפילו בשבילי, או בשביל הכוכב.

והדף הלבן הזה שבכלל לא יכול להכיל אפילו טיפה ממה שאני מרגישה. אולי בשבילו אני כותבת.

הכל פתאום נראה לי סתמי בחיים. אפילו יום-הולדת אנחנו כבר לא מרגישים. הכל עשוי מפלסטיק, הכל כ"כ קר ומנוקר.

כל חיבוק, כל נשיקה, כל דמעה. אפילו הדמעה איבדה את משמעותה.

יש דפים לבנים, יש דפים צהובים. יש דפים חשובים, וריקים.

יש סתם דפים, ודפים צבעוניים.

גם אנחנו סוג של דפים. חלק מאיתנו לבנים, צהובים, חשובים, ריקים, צבעוניים... אבל אני לא חושבת שיש סתם אנשים, אולי גם אין סתם דפים.

אז כמונו, גם לשמיים יש מצבי-רוח, ורגשות.

קשה לשמיים לישון בחושך אז הוא מדליק את הכוכבים והירח, וכשהוא מתעורר זה תמיד לאט.

ואז באה השמש, לפעמים הם מדברים לפעמים היא מתחבאת. ולפעמים גם השמיים בוכים.

אולי יש מקום שהשמש מפסיקה להתחבא והשמיים מפסיקים לבכות. אולי גם אנחנו נמצאים שם.

פתאום הבובה הפסיקה לשיר לדובון. היא לא משמיעה אף צליל אבל אם נהיה בשקט, ממש בשקט. נשמע שהיא בוכה, היא בוכה לתוך החלל הריק והכבד הזה, בפחד, בשקט.

היא חושבת על חייה וממה היא תמות וכמה כואב לה, ועל הבדידות.

ועל זה שאף אחד לא רואה. השקט נשמע לה כמו צרחה איומה, היא מפחדת שישמעו את בכייה.

היא מפחדת. והיא לא יודעת ממה. היא לא יפה, לא מזמרת, לא מחייכת, רק בוכה.

ומה איתי? אולי גם לי יש איזושהי משוואה. אולי זה שאני רואה אותו כל הזמן מסתכל עליי, בלי לומר שום דבר. אולי.

  אני קורא לך, שתחבק אותי בחשכה...