לא.
איזה מילה קשה זו.
יום מסובך. מאוד מסובך.
פשוט הכל.
אני לא מבינה למה היא ממהרת לתת עונשים, שאגב, אני ילדה גדולה כבר, למה את נותנת לי עונשים?!?!
למה היא מענישה אותי, בלי לתת לי שניה לדבר?
היא מתחילה להשתגע, וזה מתחיל להפחיד.
אולי קשה לה, אולי כל המעמד הזה קשה לה, קשה לה להיות לבד, קשה לה שהיא צריכה כל החיים שלה לטפל בנו, ושלמרות שיש לה שותף לחיים, שזה במקרה אבא שלי, הוא בקושי נמצא בבית, ככה זה רופאים, דואגים לחולים אבל למשפחה שלהם לא במיוחד. אולי העונשים האלה הם צעד קדימה לאידיאלים שלכם, אבל צעד עצום אחורה ביחסים שלנו.
אז נמאס לי מזה שאנחנו צריכים לסבול מזה!! מהמרירות שלה, מהכעס שלה, ויש לה הרבה כעס, כי זה קשה להיות לבד.
אני לא מבינה למה אני צריכה להיות פה בכלל, במקום הזה שעושה לי רק רע. לא ששאלו אותי בכלל, למה לאנשים כ"כ רע דווקא איפה שהם "נבחרו" להיות? למה אין מה לעשות? למה אי אפשר לדבר? ולמה אמרת שדיבורים פותרים המון, אם את בכלל לא מוכנה לשמוע?!
מה את כן מוכנה לשמוע? שאת נחמדה, ושאני צריכה להודות לך על כל מה שאת עושה בשבילי? אז נכון שבלעדייך, לא הייתי יכולה להסתדר, כמו עם שאר בני המשפחה, אבל לפעמים, אין לי מושג איך זה שאנחנו קשורים אחד לשני.
אני אוהבת אותך. גם אותך.
פשוט אני לא מעריכה אותכם, שום דבר שאתם עושים לא נכון, אתם אנשים בודדים ועצובים, גם אנחנו, איך לא, אנחנו הילדים שלכם. אז אולי בדבר אחד אנחנו כן קשורים, וזה הבית, אין פה שום דבר רוחני, פשוטו כמשמעו, פשוט בית.
אולי הייתי רוצה שתקשיבו, חשבתם על זה?
אולי הייתי רוצה שתתעניינו מעבר ל"מה שלומך"? שלומי חרא, תודה ששאלת.
ואין לי שום דבר לעשות עם זה כי כשרציתי לדבר איתכם אמרתם שאתם לא מוכנים לשמוע.
איזו מילה קשה זו.
והינה, פעם ראשונה, אני לא אפחד להגיד לכם את כל מה שאני חושבת עליכם.
תודה שהתייחסתם למה שאמרתי, יותר נכון כתבתי. אני מקווה שתמצאו דרך לפתור את זה, זה לא רק מהיום הבעיה הזו. זה תמיד נמצא שם, וצריך לטפל בזה.
למרות הכל, אני אוהבת אתכם.
זה נשמע כמו צעקה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
