תמיד פחדתי שלא יהיה לי במה להיאחז, שכל מה שקיוויתי שיקרה, כל מה שהיה ברור לי שיש, יום אחד פשוט יעלם.

תמיד הייתי בטוחה שיש לי את המשפחה שלי, ושזה יספיק לי.

היום גיליתי שזה לא.

אחרי שנים של ניסיונות, אהבה, והמון המון שנאה, הבנתי שאני פשוט לא יכולה לחיות איתם באותו בית. ונכון, שאבא לא ממש קשור עכשיו, כי הוא לא ממש נמצא. אבל איתה אני ממש לא יכולה להסתדר ! זה פשוט לא יכול להיות !

חשבתי שאולי אני אלך לגור אצל סבתא אם זו הבעיה, אבל זה מפחיד אותי לעזוב פה, כי אני כבר רגילה, כי מה שהיה לי להיאחז בו, החדר שלי, הכל, פשוט כבר לא יהיה.

וקשה לי לראות את סבא וסבתא, זה עושה לי רע כל הזמן להיות איתם, לראות אותם מאבדים את מה שאני מנסה לחפש עכשיו.

ואח שלי? אני כבר לא יודעת, באמת שלא, אני לא בטוחה כמה הוא בשבילי שאני באמת צריכה אותו. כמה אני בכלל בקשר איתו.

ואני מנסה לחשוב מה אני צריכה שחסר לי. ובית יש לי, ובגדים, וחדר משלי, עם הגיטרה שאני אוהבת כל כך.

ודברים שאני צריכה לתקן, ולקנות, שאני לא ממש יכולה לעשות בגלל לחץ וגם כי אני לא יכולה לבקש מהם עכשיו, שהיחסים בינינו לא משהו.

אבל חסרה לי אהבה. ואני צריכה את זה עכשיו יותר מאי פעם, אני צריכה שיהיו בשבילי, גם אם אני דפוקה, וגם אם אני עוד שניה מתמוטטת, אני צריכה את זה, ומצד אחד אם אני לא אעזוב, אז אני אשתגע, כי אני כבר לא יכולה ממש לשמור על שפיות. ומצד שני, אני לא יודעת אם אני יכולה, אני פשוט מפחדת.

אני כל כך מרחמת על אח שלי הקטן, יש לו כל כך הרבה לעבור איתם, הם יקלקלו אותו. אני כבר התקלקלתי, אבל אם אני אשאר פה, זה רק יתן לי להרגיש שמשהו אצלי עוד יותר לא בסדר, ונמאס לי כבר !

אני כזאת פחדנית! אני לא יכולה לעזוב פה. זה כל כך ברור.