אייי איזו תקופה טובה.

כאילו, אני לא יודעת אם זה באמת, כי תמיד יהיה משהו שמפריע.

אבל בסה"כ טוב לי.

בתאטרון, אני יותר שלמה עם ההחלטות שלי ואני מרוצה ממה שאני עושה, ואני לא יורדת על עצמי, שזה דיי הישג.

בצופים, כמה שקשה לפעמים, וכל הימי עבודה, ולעמוד בציפיות והכל, ממש ממש כייף לי!! ואני פשוט אוהבת את השכבה שלי. וכ"כ כייף לי איתה! (כן, אפילו לגרף קש. היה נחמד. בסך הכל. D:) והיה טקס אש, שהייתה בו אווירה כ"כ טובה. סוף סוף עשינו משהו, ואפילו הפירוק עד 12 בלילה היה כייף!

בבית ספר, נו, מה כבר אפשר להגיד. בית ספר. רגיל.

אבל בסך הכל בסדר. אין לי ממש מה לעדכן בזמן האחרון, כי יש לחץ מטורף. בהכל. אבל זה לחץ טוב. עדיף מאשר לשבת בבית.

כמו הטבע גם ללב, ארבע עונות.

הייתי רוצה משפחה אידיאלית. שכשמשהו קורה לאחד מאיתנו, אם זה עצוב או שמח, ישימו לב.

הייתי רוצה אמא שתבין אותי, ושבדך תבין גם שעונשים זה לא עוזר.

הייתי רוצה להרגיש חלק מהמשפחה שלי, להבין איך זה שבאמת יצאתי מהם.

הייתי רוצה לשמוח קצת עם המשפחה שלי, לדאוג קצת למשפחה שלי, לאהוב אותה.

הייתי רוצה לחבק את המשפחה שלי, חיבוק של אהבה.

הייתי רוצה להעריך את המשפחה שלי, ולהבין אותה, טיפה.

הייתי רוצה משפחה אידיאלית. הייתי רוצה.

היום יום הזיכרון ליצחק רבין.

אני לא יכולה לתאר איזה יום מגעיל היה לי.

להיזכר בהכל, כל פעם מחדש. בתמונות, בשורות שחוזרות על עצמן ומגבירות את המשמעות של היום הזה. ואת הקושי של היום הזה.

כל שיר, מקבל משמעות, כל התמונות, כאילו מהלכות וקמות לחיים.

ויש בי פחד גדול, שזה ישכח יום אחד. וזה באמת עצוב. שאפילו הזיכרון הזה, הסיכוי היחידי שלנו לחיות בשלום, ישכח, ויעלם.

שלום, חבר.

אני שונאת את זה שאתה מסתכל ולא אומר שומדבר.

אני שונאת את זה שאני לא יכולה לדבר איתך.

אני שונאת את זה שאני לא יודעת מה להגיד לך.

אני שונאת את זה שלא שומעים ממך, ואם כבר, אז זה חלש מאוד.

אני שונאת את זה שאתה צוחק, ואני לא יודעת ממה.

אני שונאת את זה שאני זאת שצריכה לשלוח לך הודעות. ואת זה שלא ממש איכפת לך מה קורה.

אני שונאת את העובדה, שזה לא ישנה כלום, ושאתה בקושי מכיר אותי.

אני שונאת את זה שזה ככה. ושאתה לא תקרא את זה לעולם. ולא תדע שזה עליך.

אני שונאת את זה שאני אוהבת אותך, ושאני בכלל לא שונאת אותך. אפילו לא טיפה.

אז כניראה שזה הולך להישאר ככה.

אני אמשיך לאהוב אותו. מרחוק. וככה זה יהיה. והוא בכלל לא ידע.

ואני אמשיך לדבר איתו באיסיקיו. ולחשוב לפני כל הודעה שאני אשלח לו.

עד שמשהו ישתנה.

חייב להשתנות, לא?

מורי, נסיעה טובה!!

סטו, תודה על הכל, באמת!! ואני מקווה שישתפר.

3>

אוהבת,

מיכל.

לא עידכנתי פה שנים. האינטרנט שלי לא עבד.

אז הינה לכם, באיחור אמנם- תמונות מפריז:

אח שלי (אורי) ואני.

בסירה. אנוכי.

אבא, אני ואורי (:

D:

יונתן (אח שלי), רוני (חברה שלו) ואני (:

בכניסה לגנים של לואי ה-14 D:

היה ממש נחמד! אחר. שונה. וזר.

ממש התגעגעתי לפה.

והייתי צריכה את החופשה הזאת בשביל להבין כהמ זה חסר לי.

היום טיול פתי"ש!!!!

נקווה שלא יהיה קר מדי ושיהיה כיף! (:

אוהבת,

מיכל.