כל שנה זה פשוט יותר ויותר קשה.

ראיתי סרט אתמול, עם אמא, "הפסנתרן" ופשוט לא יכולתי לראות את זה, את הרוע, את המלחמה הזאת על רצון בסיסי, לחיות.

כמעט ולא יכולתי לישון בלילה, רק מהפחד שאולי אני אחלום על זה.

סבא וסבתא יקרים ואהובים שלי,

אני לא יכולה לתאר את הפחד הזה שחייתם בו יום יום.

אני רואה את המספר על היד שלך, סבא, ואני לא יכולה לחבר את זה לסיפורים.

זה פשוט נוראי, זה מפחיד, וזה בעיקר כואב.

אתם אף פעם לא תהיו לבד, אנחנו כאן. אני יודעת שאת השנים האלו אי אפשר למחוק מחייו של בנאדם, אבל תראו לאן הגעתם, יש לכם ילדים, ונכדים, שתמיד כאן בשבילכם, ואוהבים אתכם מאוד!

אני בטוחה שניצולי השואה, אלו שנשארו, בחיים לא ישכחו את אותה הזוועה הזאת. אבל הכל תלוי בנו.

חשוב שנזכור, כי אם לא אנחנו, אז מי?