היה לנו בשישי שבת, מחנה דרגה.

ונכון שבדיעבד היה לי נחמד, עם כולם והכל.

אבל זה לא היה הטיול הכי טוב שלי, למרות שזה לא פעם ראשונה שמגיע ערב, ואתה מחכה לבוקר, שינסה לשפר את הטיול הזה.

כל טיול זה חוזר, ואתה מתחיל להעריך את הבית, ואתה הכי רוצה להיות עכשיו עם המשפחה, ועם אהובך.. חח

הרגשה של כובד, שלא תמיד מוסבר, שאתה מת לפרוק אותו, אבל אתה סומך על הבוקר שיבוא וישנה את זה.

אני שונאת שזה קורה. וזה כל פעם קורה מחדש. ניראה לי מים-אל-ים.

חשבתי שאולי אפילו כדאי שאני אפרוש, אולי זה לא מתאים לי, אני רואה כמה זה עושה טוב לאנשים, ואני לא רואה אותי חלק מזה. ומצד שני, זה כבר חלק מהחיים שלי, מהמעגל של החברים שלי, מהשיחות היומיומיות שלנו.

זה באמת מבלבל. וזה קשה לעשות בחירות כאלה, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה.

ומחר יש מבחן במתמטיקה, שאני ממש מקווה להצליח,

אני אפילו לא יכולה להגדיר את התקופה הזו, דברים שרציתי שיקרו קורים, ואני באמת שמחה שהם קורים, ובדיוק כמו שרציתי. ומצד שני, יש הרבה בלבול עם דברים שכבר היו קיימים לפני. עם השגרה.

והוא? הוא לא מצליח לאכזב אותי. הוא בין הדברים הטובים שקרו לי בזמן האחרון. ואני שמחה שיש לי אותו, ושלו יש אותי..

תמונה מיום דרגה.

                                                                                  אז אם פתאום אתה שומע בלילה

אז שיהיה שבוע טוב,                                                        תהלוכת צער ליד חלונך,

מיכל.                                                                           אז כניראה שפלוגת הצער

                                                                                  הלילה ניצחה גם אותך...