היא לא אומרת כלום, לא מספרת כלום. רק לפעמים בלילה, בוכה קצת. אבל לא אומרת כלום דיברנו כל היום, סיפרנו לה הכל. והיא סגורה בחדר, בשקט, ולא אומרת כלום. וכל היום, כל היום. אנשים מתאספים, שואלים, מדברים המון. וכל היום, כל היום. מנסים סיפורים ותפילות, מנסים הכל. אבל היא לא שומעת כלום, אולי היא לא יודעת כלום. וגם שמתקרבים ו... לוחשים לה, זה לא עושה לה כלום. רצינו שתזכור, שיש סיבה לחזור, והיא לבד בחדר, שוכבת- ולא אומרת כלום.

אנשים בחורף, הם נורא בודדים, כולנו בודדים בעצם, אבל התחושה הזו מתחזקת בחורף. גם כשיש אנשים שמחבקים אותך, ואני לא מדברת במובן המעשי, אני מדברת במובן המופשט של המילה.

תמיד הם יעסיקו את הראש ואת המחשבות שלך, בשעות מתות. כמו ביום שבת למשל.

ואנשים משתנים מול העיניים, גם להם קשה, וכל אחד לוקח את זה אחרת, ולא בגלל החורף הזה.

אסור להזניח את החברים שלך, אף פעם.. זה דבר שהוא לא מובן מאיליו.

תודה לכל האנשים שעוברים איתי את התהליך, את המסע הזה שלי. שלא תמיד הוא קל, לפעמים הוא גם קשה, תודה שאתם מקבלים, ומחבקים את זה, ומקשיבים, אני באמת מעריכה את זה! גם בהתמוטטויות, והדברים שאני לא רואה ממש נכון (כמו בפוסט הקודם), אתם עוזרים לי לראות את הדברים בצורה אחרת, ובאמת תודה.ואני אוהבת אותכם, ומחבקת אותכם חזרה.

היינו אמורים להפוך להיות קורס ביום שישי. אבל זה התבטל, שזה דיי מבאס, אבל לא נורא.

אני חוזרת לארטיק, אחרי הפסקה של חודש, בגלל הלחץ בלימודים. לא שעכשיו אין לחץ, אפילו יותר, אבל זה ממש חסר לי, אז נקווה שילך טוב. והיה גם שיעור עם ההרכב החדש, הבנות נראות ממש חמודות, המורה מאוד נחמדה, וניראה לי שאני הולכת ממש להנות מההרכב הזה.

שיהיה חודש טוב,

מיכל.