ככ עצוב, אבל אני לא זוכרת מתי נהנתי בפעם האחרונה.

באמת מהלב ולא מאלכוהול. עם חברים ואנשים שאני גם לא מכירה.

מתי פעם אחרוה לא זייפתי חיוכים או בדיחה או סתם מחוות קטנות שהן לא אני.

בלי הרגשה לחוצה של איך להתנהג אלא פשוט להיות איך שאני רגילה

ולכל דבר מתלווה מחשבה וביקורת, ממש בלי לשים לב

כשהייתי קטנה זה לא היה ככה

ואפילו שעכשיו זה הגיל שאני אמורה להתגעגע אליו עוד כמה שנים

אני מתגעגעת ליסודי ואוו

וככל שאני מתבגרת אני מרגישה שגם מזקנת , הכל מתמעט

כבר לא ואוו היה לי ככ כייף איך נהנתי

אלא כן היה כייף

היה סבבה

נחמד

הא , לא משהו, הייתי ביותר טובים

איפה אושר הצרוף

ממש

אז בכיינים ?

בכיינים אני לא מספיק מרוצה שקיבלתי מיליון דולר כי הוא יגיע רק עוד כמה ימים

בכיינים קיבלתי 100 אני רוצה יותר

בכיינים לא למדתי למבחן ומוציאים מעל 90

בכיינים אינלי עבודה להגשה ומגישים הכי טוב מכל הכיתה

בכיינים אני גרוע בבישול ויוצא מינימום השף העירום

בכיינים כן אני בול באותו חרא כמוך , רק לא?

אז כן, לא אוהבת אותם

איפה ימי כיתה י' המאושרים

איך אנשים מעבירים חיים שלמים בלי משמעות

אולי בגלל זה דת זה עניין שתופס נורא חזק, יש במה להיאחז

אמונה עיוורת שהכל יהיה בסדר, וגם אם לא אז מישהו למעלה יתקן

הכי קל ללא לשים, לא אכפת, יאללה פסדר

יותר מדי מאוכזבים ממני לאחרונה, יותר מדי מצופה

אני לא כזו

כל תמונה היא מינימום ריצ'רד אבדון וכל מילה בסלע

הכל מצחיק וזורם ויפה וטוב ויואו היא מקסימה

כבר התרגלתי שמעצמי שאני מצפה להמון ומתאכזבת

אבל התחלתי גם להתרגל לאכזב אנשים חשובים לי

והכל עובר ועובר ונגמר ומתחדש והזמן קובר הכל

קשה לקבל שכל הדברים בחיים יהיו ככה

אם זה אהבה או פרידה או מוות או דיכאון או שעמום

איך הכל פשוט חולף

ויצא לי פוסט בכייני בעצמי בכלל

אפריל 2013 -

בשמונת החודשים שיש לי מסיום התיכון עד הצבא, במקום ללכת למכינה

אני אהיה באמסטרדם. אאבד קצת את הראש, אטוס לבד. אהיה עם עצמי.

אהיה באוסטריה. קצת שונה, גם לא לבד, אבל טוב.

אני אעבוד, ארוויח, אקנה, אחסוך.

אתנדב, אתרום, ארגיש טוב.

אתקדם בצילום, אכנס לעולם.

כמה א'

אבל זו רשימת החלומות לשנה הקרובה

הייתי אצל סבא בערך שבוע, ואז אצל דוד שלי שלושה ימים. לא יודעת למה אבל פשוט לא רציתי להיות בבית. המחשבות עפות, הכל מתוכי. תמיד בלילה כשלא נרדמים אפשר לבנות עולם ואנשים ומחשבות ורגשות, דברים שנאמרים, סיטואציות שמתרחשות, ולהיכנס מזה באמת ללחץ וחרדה ובאסה. את זה אני תמיד עושה. לוקח לי המון זמן להירדם. מוצאת את עצמי שוכבת במיטה משהו כמו שעתיים בלי להירדם. 

אני לא רוצה לחזור לכיתה י', לא לחזור אחורה. למרות שכל ההתקדמות הזו גם לא עושה הכי טוב. אין כח להתעסק, לנסות, שוב ציפיות, סוף ידוע מראש.

מתגעגעת לגיל שבו חשבתי שהחיים יסתדרו לי עד הגיל שלי היום. כמה רציתי פעם להיות בת 15, נראלי קול.

שיחות אוטובוס שפעם עשו לי ממש טוב היום סתם מבאסות ואני מעדיפה לשקוע בנוף עם האוזניות. אפילו היום, עם מישהו שדי הייתי רוצה להכיר יותר. מרגישה שזה לא הדדי, מתחילת התיכון לא מצליחה לקרוא אותו. נורא אוהב לדבר, מסתקרן באמת, אמיתי כזה. מעריכה אנשים כאלו. חבל שאני לא מצליחה להגיע אליו לעומק. זה לא התיכון שחשבתי שיהיה. לא ככה ממש דמיינתי, לא ככה ממש רציתי , אבל זה מה שיצא ועכשיו אין לי דרך לשנות את זה. וגם אם לפעמים כן, אז מין צורך להרס עצמי עוצר בעדי לשנות. 

אז להתלבש יפה ללכת למסיבה ולהיות עם מישהו זה מה שיעשה לי תחוויות של התיכון ? מבאס. אולי אני באמת לא תופסת נכון את הכל. אני גרועה בכיוונים, בדר''כ הולכת לאיבוד ולוקחת את כולם איתי לשם. אני רוצה מאוד עוד קעקוע, אבל לא עושה. אני מרגישה זקנה. גיל 15 רציתי קעקוע הלכתי עשיתי. אני נהנית ממנו מאוד, בעיקר בגלל הספונטניות. אמרתי לעצמי שאעשה ביומולדת, באותו תאריך שעשיתי את הראשון, עברו שנתיים ואני עדין מתלבטת מה לעשות ואיפה ואם כדאי ולאאא נו מה יהיה עוד 40  שנה זה יראה מוזר. נהייתי כבדה.

בקושי נפגשתי עם חברים החופש, לא נסעתי, לא הכרתי חדשים. לא יודעת מה עשיתי בדיוק. אולי קינאתי בעיקר ושקעתי בהמון חבלים. חבל שלא עשיתי את זה וחבל שאני לא ככה ולא ככה. וחבל שאני גם לא יודעת לכתוב כמו שהייתי רוצה לדעת.

החג עבר נורא מהר ושקט ועצוב, ריק. לא מאוד משפחתי. אח שלי התגייס, הוא בבית די הרבה. גם אמא. אני לא. די מנותקת ומנסה לברוח.

ואיך אני חושבת שתמיד אין לי סיכוי, כי זה פשוט ככה. יש עוד כ''כ המון, אז למה אני ? לא רואה קשר או פוטנציאל . סתם מפנטזת ומכניסה את זה לעוד כמה סרטים שעפים בראש, ככה לכייף שלי. בכלל לא כייף.

ממתי אני בכלל כותבת עם הרבה נקודות ? אני בכלל לא מדברת כבר הרבה. יוצא לי לגמגם אפילו. צחוק מעצבן.

אני יושבת עם הלפטופ על המיטה, החדר מאוד מבולגן שכבר אין רצפה מרוב בגדים ובלגן, הטלוויזיה פתוחה על רדיו ויש אחלה שירים. מוותרת לעצמי על בית ספר למחר כדי לכתוב את הפרוייקט גמר.  אולי אני רוצה וצריכה קצת יחס. חם אולי. השוני הזה בין כולם לפעמים דפוק, הזוי ממש.

בעצם כולם מאותה נקודה, נולדים, ילדים, תלמידים, בני נוער, אנשי כדור הארץ. 

המחשבות עפות

עריכה

4/4/13

01:15

סיימתי את פרוייקט הגמר העיוני בצילום. איזו הקלה ואיזה אושר.

חרא של עבודה