אנשים עוברים לידך ברחוב, הזמן כיאילו נעצר אך עדיין את ממשיכה ללכת.
הכל נראה כמו חלום. אשלייה שאפשר לגעת בה עם הידיים מבלי להכוות.
חלום שנראה כמו מציאות , כמעט אמיתי - חבל שאת הולכת אחורה, מהרהרת בהווה.
כבר ההיתי בתקופות כאלא, שכל בוקר את מתעוררת ואת מרגישה כי החלום עדיין נמשך. כשכל כמה זמן הראש נכלא מימד אחר ואת מתנתקת מהעולם הקיים. לא זה לא סמים.. זה פשוט כלום בחיים.
נשאר כבר פחות מחודש.. אוני מתעצלת למצוא לעצמי תעסוקה.. מצד שני בא לי להקיא מזה שאין מה לעשות חוץ מהתוכנית הרגילה שלי לסדר היום.
סופ"ש הזה חגגנו לאהובי יומולדת .. כולם בערך הביא לו כסף.. נראה לי שבמקרה הספציפי של השנה הוא לא התבאס.. כי כסף הוא נושא רגיש בחצי שנה האחרונה כי אין ממש עבודה. המסיבה היתה נחמדה, באסה שכבר בהתחלה התחיל להתפוצץ לי הראש וגם כנראה עלה לי החום כולי ההיתי אדומה כמו עגבנייה שלא קשורה לעולם. אנשים מעצבנים סגרו את החלונות ואז בכלל היה אפשר רק לתלות את עצמי או סתם ללכת לחדר אחר להירגע- האפשרות שבחרתי. בכל מקרה זה לא החזיק יותר מידי, ב2 וחצי עברתי את גבול הסבל ופניתי הביתה.
שבת בבוקר אח שלי העיר אותי ואז נסענו עם כל המשפחה לטייל . נסענו לחווה , עם שורים פרות קיצר סירחון לא מהעולם הזה.. אבל היה נחמד ..בילוי משפחתי שכזה. אחרי זה ביליתי את כל היום עם אהובי=]] שזה החלק היותר טוב:)
ועכשיו אני פה יושבת סובלת מכאבי בטן.. סכינים חדות שחותכות לי את הבטן מבפנים כל כמה זמן מסיחות את דעתי ומתבלבלות לי המילים. פאק כמה אפשר לסבול? אני כבר כמו סבתא.. הכל כואב לי!