אמרו לי שאני יושבת בבית הרבה, מתחילה לחשוב על דבירם ולנפח כל שטות לגודל של פיל. יש מצב שזה נכון, אבל אני לא נושאת את האשמה. זאת לא אשמתי שדחו לי את הגיוס, זאת לא אשמתי שהתפטרתי לקראת הפסיכומטרי מהעבודה. זאת לא אשמתי, שכל החברות שלי בצבא, ואין לי אנשים לדבר איתם או לצאת איתם למקומות . אז אני נהיית תלויה במספר מוגבל ומועט מאוד של אנשים. אין לי למי לפנות או להתקשר, אין לי עם מי לדבר . אני מתחילה לרחם עלעצמי וזה מגעיל. אבל להיות לבד זה חרא.. אני חושבת שזה הגורם לכל העיניין.. אתה מתחיל לדמיין יותר מידי כי אין לך חברה.. כי אין לך משו אמיתי... וזה השלב שבו אני מתחילה לפחד.
Oh why cant I be what you need
a new improved version of me
but i'm nothing so good
no i'm nothing
just bones, a lonely ghost burning down songs
of violence of love and of sorrow
i beg for just one more tomorrow
where you hold me down fold me in
deep deep deep in the heart of your sins
שורות עמוקות, אי אפשר לתאר את זה טוב יותר... אני קוראת אותן ומתמלאת עצב כל פעם מחדש כיאילו זאת המטרה שלו.
i break in two over you
i break in two
and each piece of me dies
and only you can give the breath of life
but you dont see me you dont..
דרך אגב,
אני מנסה לשבת בבית, ברוגע בשקט... אבל כלשניה יש פיצוצים בשכונה.
חשד ראשון, גראד.. נפלו על אשקלון אז למה לא אשדוד?
חשד שני, אנשי עירייה מטומטמים שוב לא הדליקו את העזאקה?
חשד שלישי, ילדים עם נפצים.- פעם שלישית גלידה.
אני לא יודעת מי מוכר להם את זה, ואיך הוא חיי ויושן בלילות עם מצפון שקט. כל פורים עוד ועוד ילדים נפגעים מהנפצים, נתחיל מקטיעת ידיים או איברים אחרים שונים ונסיים במקרי הרעלה ומוות. למה אף אחד לא מפקח על זה? זה אשכרה כל כמה דקות יש פיצוץ.. הורים-איפה אתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Never_minD
