אנשים הולכים אחד אחרי השני, צעדים קטנים , דמעות גדולות נוזלות על הפנים. גופה אחת נישאת לאורך השדה הגדול אשר כולו גופות קבורות.
בישבילי היא היתה סבתא, ובשבילה ההיתי תמיד נכדה. היא גידלה אותי, למרות אין קירבת דם, וכעת היא נחה על משכבה. היא מתה בגלל הסרטן, הוא התפשט בכל גופה, מבלי שתשים לב. כל החיים דאגה לכולם-חוץ מלעצמה, וכך היא סיימה את חייה. בחודש האחרון התפללה כל יום למותה, ובני משפחתה הפנו לה עורף והביאו אותה לבית אבות, רחוק מהבית. היא מתה מסרטן, ואולי מעבר למחלה זה מסמל קצת יותר. התאים שלה הפכו להרסניים כנגדה, כמו הילדים שלה- בשר מבשרה.
אני עומדת בין כל האנשים, מסתכלת איך מורידים אותה אל מתחת לאדמה, אך רואה את פניה בראשי מזכרונות של הרבה שנים.
כל פעם כשמישהו הולך, אותה מחשבה.. אם רק היה אפשר להזיז את הזמן אחרונה.. להכריח אותה ללכת לרופאים, להיבדק, זה לא היה מתפשט בכל הגוף, זה לא היה הורג אותה כלכך מהר- חודש !!
אני אזכור אותה כאישה חזקה ונדיבה שאהבה אותי ואת האחים שלי והקדישה לנו יותר זמן אהבה ותשומת לב מהסבתא שלנו שנמצאת בארץ.
אלוהים, תעשה שיהיה לה טוב בעולם הבא. מעטים האנשים באיכות שלה שפוגשים בחיים, ואני את שלי איבדתי.
סבתא, אני אזכור אותך ויואהב כל חיי ולעולם לא אתן לזמן לשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Never_minD
