I'll Forever stay , your perfect enemy

החיים אחרי המלחמה, שלדעתי עוד לא אמרה את מילתה האחרונה , חזרו מהר לשיגרתם. הילדים התפזרו בין בתי הספר והגנים, ההורים לעבודה יותר לא מודאגים, ובני נוער שטרם התגייסו שוב מתים משעמום וחוסר מעש. למרות שההפצצות פה ניגמרו, כל צפירה של אמבולנס או אפילו צליל אופנוע מקפיץ אותי עד התיקרה, כל מטוס קרב שעובר בשמיים מעלינו רק מדגים ומדגיש עד כמה שום דבר עוד לא גמור- ועוד לא מאוחר לסיים.

וכשאני אומרת לסיים? מדובר על להחריב הכל, לא להשאיר זכר לחמאס ולא רק בעזה, אלא גם בתודעה של הציבור בעולם כולו. אני לא רואה שום נציג א"ום בשדרות , יום שם-והכל משתנה.

ישראל לחמה עם הנשק- חמס עם התודעה. אפילו לי זה עשה רע לראות ילדים שלהם גוססים, ואני עוד האויב. איפה הצעדים של ישראל? למה לא מראית לכל העולם מה שאנחנו עברנו?!

זה כלכך דפוק, שעכשיו באמצע הכל פשוט מרימים ידיים, אומרים שניצחנו והולכים שזה רחוק מלהיות ככה. הצבא לחם 22 יום, וכל אותם הימים כלום לא השתנה פה- גראדים המשיכו להפציץ, וקאסמים ליפול- אז מה הם עשו בעצם?? כלום. מלחמה של סתם, הביאה עימה הביתה גופות של חיילים. ואני לא מזלזלת בקורבנות- הם נלחמו במלוא רצונם לנצח, פטריוטיות בהתגשמותה, זאת הממשלה שאני מקללת שלא יודעת לנצל ולהעריך זאת באופן הראוי.

יש הפסקת אש,

         אז איפה שליט?