והפעם, סופית.
לא כי לא רצינו, פשוט כי שנינו הרגשנו וידענו שהקשר לא ממצה את עצמו. שהכל תקוע, שהכל אבוד. לא הולך יותר.
ממש כואב לי ואף אחד לא מבין עד כמה.
כולם אומרים שאני אהיה בסדר. שאני אתגבר. שאני אמצא מישהו שהרבה יותר שווה ממנו.
כל המילים האלו הן ריקות בשבילי.
אני כרגע לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני קצת אבודה ליתר דיוק.
כואב לי שלא יהיו יותר הודעות בוקר טוב לילה טוב , שיחות של שעה שעתיים בכל יום. הפגישות, החיבוקים, הנשיקות שלך ושאני מדברת לראות את הברק בעיניים שלך.
כואב לי שאנחנו אוהבים זה את זו ושזה לא הלך כמו שחשבנו שילך למרות שחשבנו שמשהו ישתנה שם. ומסתבר שלא.
חוויותי איתו המון דברים שאף פעם לא חוויתי עם בחור ובספק עם אחווה שוב.
בנימה זו אסיים את הפוסט כי אני מרגישה את המחנק בגרון והדמעות שזולגות לאט-לאט.
המשך שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#מור
