Escaped Conviction |
כינוי:
lhphantom* בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
מוזר לי פתאום לבנות את עצמי מחדש אחרי חודשים ארוכים של קריעת האני שלי לחתיכות והרגשה של מעט סיפוק עצמי ופריחה לחזור למצב הרגיל של " |: " . לא יודעת, היום אחרי נסיעת הטפת המוסר השבועית של אבא ירדתי בעצבים מהאוטו בחיפוש אחר האיש הנכון לבקש ממנו אש בליווי מלמולים של "אחאחאח תאוריה אחאחאח בגרויות אחאחאח עבודה" ואני מבינה את הדאגה המזויפת הזו או דאגה אבהית אבל אם הוא בעצמו אומר שהוא חוזר על אותו נאום מכיתה ט' אז כנראה שהוא לא כזה סוחט דמעות.
ורע לי רע לי רע לי. ונמאס לי שרע לי. אבל אני לא בן אדם מאושר מטבעו. אני נאבקת בשנאה שלי לאנשים קופצניים ומאושרים ומהעובדה שאנשים חייכנים מביאים לי עצבים וזה לא מצליח כי אז אני לא מרגישה אני והכל שוב all over again וכשאני חוזרת בבוקר אני רואה מלאנתלפים ילדים קטנים הולכים בשיירות לבית ספר דרך משמרות זהב כושלות ופשוט בא לי לשאוב מהם את הנעורים והתמימות ואני מקנאה בזה שיש להם בשביל מה לקום בבוקר וזה די הזוי שאני מקנאה במישהו שעדיין נקרא "תלמיד" אז אני ממלאת את עצמי בסרטים מהבלוקבאסטר וספרים חדשים ומשעממים, סוגרת קצת חורים בהשכלה בעזרת מירקור ציטוטים שאני אוהבת ואוכל טעים. וזה קצת עצוב שאני מוצאת נחמה בפנקייקס והום פרייז אז בטח גם היום אני אכין את זה למרות הכישורים הסוג של אוטיסטים שלי בהחזקת מחבת והוצאת מאכלים מהתנור והיד שלי כבר התמלאה בכוויות ואני עצבנית גם על זה אז יחי השגרה המזדיינת.
האמת שבכלל רציתי להמשיך לכתוב במחברת שלי את מסרי הכלום שיש לי בראש
אבל זה מיותר, ככ מיותר
כי כל הרעיון זה להגיד שאתה עושה את זה וזה מספיק.
באתי לכתוב כאן משפט ממש מפגר.
| |
Something has to change. Undeniable dilemma. Boredom's not a burden
anyone should bear. Constant over stimulation numbs me and I wouldn't have
it any other way. It's not enough. I need more. Nothing seems to satisfy.
I don't want it. I just need it. To feel, to breathe, to know I'm alive.
Finger deep within the borderline. Show me that you love me and that we
belong together. Relax, turn around and take my hand. I can help you change
tired moments into pleasure. Say the word and we'll be well upon our way.
Blend and balance pain and comfort deep within youtill you will not have
me any other way. It's not enough. I need more. Nothing seems to satisfy.
I don't want it. I just need it. To feel, to breathe, to know I'm alive.
Knuckle deep inside the borderline. This may hurt a little but it's something
you'll get used to. Relax. Slip away. Something kinda sad about the way
that things have come to be. Desensitized to everything. What became of
subtlety? How can it mean anything to me if I really don't feel anything
at all? I'll keep digging till I feel something. Elbow deep inside the borderline. Show
me that you love me and that we belong together. Shoulder deep within the
borderline. Relax, turn around and take my hand.
| |
"חחח איך אני אוהבת אותך ליאור, כל הזמן מחייכת"
זה כי אין לי משהו יותר טוב "להגיד".
אני שונאת שאנשים אומרים את השם שלי כשזה לא נחוץ
כמו, היי ליאור, לילה טוב ליאור, הכל בסדר ליאור?
זה נהיה גרוע יותר כמוסיפים לזה י' בסוף
אני שונאת לקנות ספר ולגלות שהוא משעמם אותי
או לקנות ספר ולפני שאני קוראת מודיעים לי שהוא משעמם.
זה כמו לשבת איפהשהו כשמחכים למישהו שיבוא
ואז אחד הנוכחים אומר שהוא מעצבן.
איכשהו, לא משנה מה המישהו הזה יגיד,
זה ישמע ממש מעצבן.
אין, אני שונאת. רק צ'אקרות טובות!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
