עבר הרבה מאוד זמן,

אני לא יודעת איך נזכרתי בפינה הזאת, אני מנחשת שהסיומים הרבים, הטלטלות שעברתי בתקופה האחרונה בלבלו אותי מאוד.

אני מוצאת את עצמי חושבת שוב ושוב על אותם דברים, מפענחת אותם, חושבת שהכל בסדר- ואז זה חוזר אליי כמו שד, לא מרפה.

כאילו לא משנה כמה אני אחשוב על אנשים ודברים-אני אחזור להיות מבולבלת. אני לא מצליחה לתפוס כלום כמו שצריך.

הייתה לי אהבה גדולה למישהו. באיזשהו שלב הרגשתי שאני נמצאת לבד במערכה, כאילו לא באמת אכפת לו כמו שאכפת לי.

שאני אוהבת ותמיד משקיעה והוא עושה מה שנוח לו, לא מפגין אליי אהבה ולוקח אותי כמובן מאליו.

הייתי כל הזמן בוכה בגלל זה, הרגשתי שאני חלשה ותלותית. בסוף החלטתי שאני אולי רגישה מידי, ומבולבלת ותוסבכת מידי,

וכנראה אנחנו פשוט שונים- והחלטתי לדבר איתו על לתפוס מרחק. הוא פשוט הסכים ולא נאבק יותר מידי,

הוא רצה שנשב ונדבר שוב בהתחלה, אבל הוא לא נלחם עליי כמו שהייתי רוצה.

הרגשתי שמגיע לי גבר שמוכן לתת לי את ה100% ולא צריך שבוע בשביל לחשוב אם זה מתאים לו או לא.

אני מניחה שאם הוא לא התאמץ ונתן להכל לההרס זה אומר שעשיתי את הצעד הנכון..

אז למה זה עדיין רודף אותי? למה אני תמיד זוכרת רק את הדברים היפים שהיו והחיוכים והארוחות והלילות ביחד כאילו זאת תקופה קסומה

ואני לא מצליחה לזכור עכשיו את הלילות שנפגעתי ובכיתי בגללו?

למה אני נמשכת למה שעושה לי רע ? אני מנסה לעשות את הסוויטס ולא מצליחה..אני פועלת תמיד לפי ההגיון ולא נותנת לאהבה לעוור אותי, ואז אחרי זה אני זוכרת רק את האהבה ולא את החשיבה ההגיון מאחורי. אולי הייתי צריכה להתפשר יותר ולסבול יותר למענו..למה הייתי צריכה להיות מתוסבכת כל כך?

ועכשיו השתחררתי מהצבא ואני מתחילה פסיכומטרי. אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי  בלי המסגרת של החברים שתמיד תמכה בי.

כאילו היה לי בשביל מה לקום בבוקר, חיזוק ובטחון. עכשיו אני לבד במערכה..

אני  תמיד רציתי להיות לבד ולהתרכז רק בפסיכומטרי. להצליח כמה שיותר.

עכשיו אני מתחילה קורס...ואני לא מצליחה שלא לחשוב על דברים אחרים כל הזמן. זה פשוט לא מפסיק להטריד אותי.

ובאמת שאני כל הזמן אומרת לעצמי, שאם אני לא מתכוונת לעשות כלום (ואני לא יעשה) אין לי למה להתייסר כל כך ולהתרכז בזה.

יש אנשים שלא חושבים על אהבה כל היום, כל הזמן. למה אני תמיד כן? כאילו זה לא תלוי בי.

אני רוצה שמעכשיו אני אתחיל לאסוף אותי עצמי. די לעופף. אני יודעת מה יש לי להציע, ואני חושבת שהעובדה שאני לבד מורידה לי את הבטחון.

מצד אחד אני כלכך רוצה להיות מצליחה ועצמאית בזכות עצמי, אבל זה מרגישה שמשהו חסר. ריגוש, חיבוק, אהבה, לעשות אותה..

אולי זה מכשול שאני צריכה להתגבר עליו. נקודה. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה לבד! להפסיק להיות נאיבית

ולחשוב על דברים שנמצאים בענניים, הרחק הרחק...

אחת הסיבות שאני רושמת את זה זה כדי שאני אחזור לכאן ואזכר בזה שאין לי במה להסתבך יותר מידי.

איך פעם חשבתי שצורה קרה. תכננתי מהלכים, זה לא בשבילי, ואז אני אסיים עם א' ויהיה לי זמן לב'.

פתאום אני רואה שמה שאבדתי, אי אפשר להחזיר. ספקות שהיו לי אז, פתאום נראים לי לא נכונים. ואי אפשר למחוק דברים מהראש עם החלטה.

רק רוצה פשוט להתרכז בעצמי

במה שנוח לי

בהגיון שלי, בדרך שלי.

אהבה זה דבר שהולך וחוזר והולך וחוזר..וזה לא צריך לשגע אותי. הכל לטובה!!!

מצחיק אותי שלאחרים אני יודעת לייעץ כלכך טוב, וכשזה מגיע לעצמי, אין למי להקשיב..

עולם כמנהגו נוהג, כמו שאומרים.

אולי זאת רק תקופה, והחיים עוד יחזרו למסלולם.